הפרשה הנוכחית ממשיכה את קודמתה ׳צו׳, בסופה מצווים אהרן ובניו לשהות בפתח אוהל המועד משך שבעה ימים. ״וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם״ (ויקרא ח׳, ל״ג). השימוש בצורת הסמיכות ׳שִׁבְעַת יָמִים׳ (ולא מנייה סתמית ׳שבעה ימים׳) ממסגר את שבעת ימי המילואים, שקדמו לחנוכת המשכן בראש חודש ניסן.
והנה אנחנו מגיעים ליום השמיני, בו פותחת הפרשה — ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ (ויקרא ט׳, א׳) — יום חנוכת המשכן. במסגרת אותה הפרשה מתוארים הקורבנות שמוקרבים ביום זה על ידי הכהנים. כן מתואר מותם הברוטאלי של נדב ואביהוא בני אהרן, שהקריבו לפני ה׳ אש זרה שלא ציווה אותם: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה״ (פרק י׳, ב׳).
לבסוף סוגרת פרשה זו בפרק שלם (י״א) העוסק בדיני מאכלות אסורות. מעניין השימוש הנהוג בביטוי ׳מאכלות אסורות׳, שצורם קמעה לדובר העברית החדשה, בה המין הדקדוקי של צורת היחיד הוא זכר. כך גם בפסוקי המקרא, למשל בבראשית ו': ״וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאׇכְלָה״ — מאכל אשר ׳יאכל׳ ולא ׳תאכל׳.
פרק י״א כאמור מתייחד באופיו הזואולוגי. ה׳ מדבר אל משה ואל אהרן, ומבהיר להם אילו חיות מותרות לאכילה מבין בהמות הארץ, ואילו תחשבנה טמאות מכל וכל. ישנן למעשה חמש קטגוריות לחי — בהמות, דגים, עופות ושרצים — זוחלים וחרקים. המבנה פשוט, הרציונל מובן ומוכר, אבל רשימת המינים מפתיעה. שמות ארכאיים למגוון החי. ועוד אנחנו מתרשמים, באמת ובתמים, מתפיסת השייכות הקדם-מדעית, הדמיון והקרבה, שבין בעלי החיים.
בהמת הארץ
מפורסם וידוע הוא תנאי האיסור ראשון, הנוגע לחיית הארץ: ״כֹּל מַפְרֶסֶת״ פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.״ (ויקרא י״א, ג׳). למעשה, מכפילי הפרסה היא סדרה גדולה ומגוונת של יונקים, שכוללת גם לוויתנים. מבין מכפילי הפרסה מתייחדת תת-הסדרה של מעלי הגרה. עולה אפוא, שכיום ישנה קטגוריה טקסונומית ספציפית שבסופו של דבר מכילה את אותן בהמות המותרות למאכל.
בחזרה לטקסט: ״אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה״:
- גמל — גרה מעלה אך פרסה לא מפריס
- שפן — גם הוא מעלה גרה ואיננו מבין המפריסים
- ארנבת — כנ״ל
- חזיר (רחמנא לצלן) — מפריס, שוסע, אבל גרה לא יעלה
למעשה, ראוי לציין מהבחינה הביולוגית שהמכרסמים (שפן וארנבת ובני חבורתם) אינם מעלי גרה כלל ועיקר. זה נכון שהם עשוים למחזר וללעוס הפרשות וכו׳, אבל אינם משתייכים לסניף הטקסונומי של מעלי הגרה (Ruminantia), ואפילו לא למכפילי הפרסה (בשונה מהגמל ומהחזיר שכן חלק מאותה הסדרה).
דגים
פסוק ט׳: ״אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ״. כלומר, כדי להכשיר את הדג יש צו קטגורי ברור ומובהק — המצאותם של סנפירים וקשקשים. קביעה זו נוגעת למעשה, חדשות טובות לבשלנים ולאכלנים, לרובם המוחלט של דגי-הגרם, והיא הקבוצה השולטת בימים ובנהרות. דגי הגרם הם אלו שעצמותיהם ״גרמיות״, כלומר קשיחות במידה כזו או אחרת, ולא ספוגיות כבדגי-הסחוס (כרישים, חתולי-ים).
מבין דגי-הגרם, נבדלת מחלקה שלמה של מקריני סנפיר. אבל האמת היא שסנפיר בכללותו הוא מאפיין שמשותף לקבוצות הדגים השונות, ואף ליונקים ימיים ולאחרים. קשקשים, המאפיין הנוסף הנדרש לעניין הכשרות, נמצאים אצל רב הדגים, להוציא מיני שפמנונים אחדים וצלופחים.
עופות
כאן אין קביעה פוזיטיבית לכתחילה (מה ראוי לאכול), וישר נגש המחוקק ומזהיר מפני האסור: ״אֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף״. אותם משוקצים נכללים במספר קטגוריות:
- ״אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעׇזְנִיָּה. וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ״ — הללו דורסי יום
- ״אֵת כׇּל עֹרֵב לְמִינוֹ״ — עורבים, הלא הם ציפורי שיר
- ״וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ״ — התחמס כיום הוא עוף לילי, אבל יש שמשייכם את התחמס המקראי לדורס נוסף, בז, והוא עולה בקנה אחד עם הנץ הנ״ל
- ״וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף. וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם״ — כוס, ינשוף, תנשמת — הללו הם דורסי לילה כידוע. אגב, ראוי לציין את הקשר שבין הינשוף והתנשמת בהיבט שמם; הינשוף כמו משמיע קול נשיפה, והתנשמת נשימה. שָּׁלָךְ (ובלעז osprey) הוא דורס יום. קָּאָת יש שמוצאים בו דורס לילה גם כן (היו שהציעו את הלילית), ויש שראו בו את השקנאי דווקא. והרָחָם הוא דורס אימתני (Egyptian vulture), נודד עונתי במחוזותינו, הדומה לנשר קירח.
- ״וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף״ — הכל מובן במידה רבה, עופות מוכרים הם לנו החסידה, האנפה והדוכיפת, אבל כיצד, מדוע ולמה השתרבב לכאן העטלף לעזאזל?! הפרשנים המסורתיים התעכבו על דמותו של הדוכיפת. רש״י וממשיכיו ראו בו מין תרנגול בר. אף לא אחד עסק בסוגיית העטלף כאן. היום מובן לכל בר דעת שזהו איננו עוף מן העופות, אבל אפשר שהקטגוריה שנחשבה בשעתה היא הדמיון המורפולוגי — כנפיים, מקנן בעצים — כאחד העופות.
שרץ העוף
סוגה אחרונה של בעלי חיים בהם דן הפרק, הם שרצי העוף. ״כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ לא כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ״. מה הם אפוא שרצי העוף הללו? משיב רש״י: הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים. כלומר, אלו הם חרקים.
חרקים! וביחיד חֶרֶק. ההגייה השגורה חָרָק היא טעות מן היסוד. זוהי למעשה גזירה לאחור, תופעה מוכרת בה משתנה צורת היחיד בהשפעתה של צורת הרבים. צורת הרבים במקרה זה היא כמו שהיא בגלל שהמילה פותחת באות גרונית ועל כן מקבלת חטף פתח. על כן צורת היחיד נחשבת בשוגג כפי שנהוג, והצורה התקנית היא כאמור חֶרֶק. השוו למילה דומה שֶׁלֶד, שברבים היא שְׁלָדִים. ואמנם, כאמור שונה הדבר במילים הפותחות באחת מאותיות אה״ח ר״ע, שם השווא מתחלף בחטף. ראו אֲבָנים — אֶבֶן, וכך גם אֲשָכים — אֶשֶך.
בכל אופן, מעניין שהחרקים הילכו על ארבע גפיים בלבד בשעתם, אבל אנחנו כאן כדי להבין מה מותר ומה אסור בהיבטי כשרות וטומאה. מבין החרקים, רובם ככולם נחשבים למעופפים, כלומר בעלי כנפיים. שתי סדרות קדומות יוצאות מכלל זה, הזנבזיפיים וקפיץ-זנבאיים. ״אֲשֶׁר לוֹ לא כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ״ מרמז על דמותם של חרקים מסדרות מסוימות, והם אלו שיש ברשותם רגלי ניתור.
המותרים אפוא: ״אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסׇּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ״, והם כולם בני סדרת החגבאיים, שכוללת את מיני החגב, החרגולים, צרצרים וערצבים. כל אלו אכן מתאפיינים ברגלי ניתור מפוארות.
שרץ על הארץ
קטגוריה אחרונה, כך נראה — ״הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״. כאן מפורטים טיפוסים שונים:
- ״הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר״ — מכרסמים
- ״וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" — הצב, תאמינו או לא, איננו הצב המוכר לנו ולו שריון (צב זה יקרא שַׁלְחוּפָה). הצב בפסוק זה מתפרש על פי רב כחרדון. יש לנו כאן בעצם מינים שונים מייצגים, של זוחלים. חומט לפי רש״י הוא מין חילזון או חשופית, והתנשמת איננה העוף, היא נחשבת למעין חפרפרת. אנקה, מילה יפה גם כן, היא ככה הנראה (שוב, אליבא דרש״י) סוג של קיפוד.
בכל אופן, אותם שרצים מדוברים מתפרשים באופנים שונים, בידי פרשנים אחרים. מוזמן הקורא לעיין ברשומה המפורטת להלן.
וזהו שיעור קטן בטקסונומיה ובהלכות המאכלות. "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכׇל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל״ (ויקרא י״א, מ״ו-מ״ז).
אהבת אלוהים השכלית 