קטגוריות
ארץ ישראל

ארץ ישראל בשנת ת"ת – דמיון פוליטי

ארץ ישראל, ארץ נוי אביונה. חלקת אדמה מיוחסת, היסטוריה ארוכה ונפתלת. רבים וטובים באו בשעריה, בדמותם של כובשים ומשחררים, צליינים ובליינים. שורה ארוכה של טיילים מכובדים, מגלי ארצות הרפתקנים, הגיעו הלום נושאים בשורות, מתודלקים בשליחות מטעמים דתיים, מדעיים, מדיניים, אמנותיים. אותם חבר'ה צלחו יבשות וימים בדרכיהם אל הארץ המובטחת והתמודדו עם אתגרי המסע, עם סכנות המקום. הם רשמו רשמים ותארו נופים, כמה מאותם מסעות הונצחו בכתובים. היו בנימין מטודלה ואשתורי הפרחי, אב המנזר דניאל ומארק טווין. בעוד שרובם של אותם ביקורים התרחשו בעבר, יש שתיארו נבואות ביקורים שכאלו בעתיד.

'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי', ספרו הנבואי של אלחנן לייב לוינסקי, מתאר ביקור עתידני בארץ ישראל. ספר זה נודע, בראש ובראשונה, כספר המדע הבדיוני הראשון בשפה העברית. טווח הזמן המדובר – שנת ת"ת לאלף השישי, שנת ה'ת"ת, הלא היא שנת 2040 למניינם של הגויים. הוא ראה אור בשנת 1892, עשור לאחר שביקר הסופר בארץ ישראל, בימיה הראשיתיים של העלייה הראשונה. בספרו מתנבא לוינסקי על עתיד הארץ, מרחק 148 שנים, דרך תיאור מסע מקיף. הוא מציג ומתייחס למגוון היבטי אורחות החיים בארץ זאת, על עריה וכפריה, מוסדותיה ותרבותה.

לוינסקי – בורקס, שוק, מכללה לחינוך – אלחנן לייב לוינסקי. בן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, סופר עברי, מוציא לאור, חבר בחבורת אודסה. היה ידיד קרוב של אחד העם, מראשוני אגודת חובבי ציון, השתתף במספר קונגרסים ציוניים, ממצדדי השפה העברית. איש של ערכים ועקרונות, איש חזון. הוא לקח חלק פעיל בפולמוס על מעמד היידיש בספרות. הוויכוח נולד מתוך עליית מנייתה של היידיש. יוזמת הוצאתו לאור של שלום עליכם ("די יודישע פאלקס-ביבליאטעק") הובילה מגמה של כתיבה יידית, בקרב מיטב סופרי התקופה. הדבר עורר דיון סוער בין אנשי הרוח באותה העת. לוינסקי התנגד למגמה, הוא כתב ופעל בשם הדבקות בשפה העברית המתחדשת. בהקשר זה, זכורה אמירתו המונומנטלית: "וצר לי לראות כי השפחה תירש גבירתה"1.

"ארצי ועמי! אני שלכם, וחלומותי שלכם…" פותח ומצהיר החולם הספרותי. קודש לעם, למפעלותיו ולאנשיו, יוצא המספר להרפתקה וחוזר עם סיקור מפורט. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובמקום שאין  סופרים – היה סופר". הכותב מתוודה שעל פי מלאכתו ואמנותו אינו סופר. הוא תוהה מדוע כל אותם סופרים מהוללים שלקחו חלק עמו במסעו לארץ ישראל לא מפרסמים רשמיהם, ומתוך כך נגש להציג קורות ביקורו. המספר הגיבור, שמו אלחנן ליב לוינסקי, כפי שמסתבר מהצגת ייחוסו. לוינסקי, במסגרת אותה ההקדמה, מתייחס לעצמו ההווה, דרך עיני הצאצא החמישי או השישי שלו, העתידי. הכותב, מגובה בירושת אבותיו, נקרא אל הדגל.

פניו של המטייל העתידני קורנות זיו הארץ החדשה. הוא מתאר חברת מופת, ארץ שופעת, שוחרת שלום ותרבות. הוא מתאר מזרח תיכון קוסמופוליטי, ארץ ישראל שהיא נעימה לכול. אין פשע, חובת הצבא מזערית, אין מעמדות. איש תחת גפנו ותחת תאנתו. מה יפות הנשים ואיך חוגגים את האביב בכפרים. רוחב שדרותיה ועושר ספריותיה, המדינה שקמה מובילה בתחומים למדניים ויצרניים, וצברה לה מוניטין בעולם. חזון אוטופי, אפשר לאמר בכלליות, חזון יפה שהפליא להתממש בזמננו, ולו במידה החלקית.

לספרות המדע הבדיוני נטייה, מעצם תיאורה חברות רחוקות-רחוקות בחלל, עתידניות או שאינן אנושיות, לעסוק בחזונות. מהם אוטופיים ודיסטופיים. אני מתייחס לאפשרות זאת, של הריחוק מההתרחשות העכשווית, כמעבדה לחקירה באפשרויות אחרות של מציאות ההווה. לא באופן תלוש מן המציאות, אלא תוך הקפדה על כללי הכורח הכפויים, בדמות חוקי הטבע, דינמיקת החברה, עולמה הרעיוני וכיוצא באלו. מכאן תוארו המדעי של הסגנון הספרותי, ולצידו הבדיון, פרי הדמיון. אלו עשויים להוליד אוטופיות, חברות יעילות, עולם של הסכמה, של שיווי משקל הרמוני. ומאידך, אלו עשויים להוליד דיסטופיות, עתידות אסוניות, משטרים כוחניים ריכוזיים, נפש אדם מדוכאת, צרות משונות.

במקרה שלפנינו, כאמור, זכינו לעתיד אוטופי, נינוח, מעורר השראה. אותה השראה היא הגשר שבין היצירה לעולם המעשה. היצירה נהגית במוחם הקודח של הסופרים, מציגה חזון כזה או אחר, ותוך כך משפיעה על תפיסת המציאות והחזון המקומי של חברת הקוראים. זה ייתכן, זה אפשרי. הדוגמה המובהקת לאירוע מן הסוג הזה הוא 'אלטנוילנד' של הרצל. ספר זה, שראה אור עשור לאחר פרסומו של לוינסקי, מתאר בעצמו מסע בארץ ישראל העתידנית, חזון אוטופי. צאו וראו כמה צעדו בעקבותיו.

התענוג מתחיל בסוריה. בני הזוג, המספר ואשתו הטרייה יהודית, יוצאים לירח דבש. בזמנו קראו למנהג זה 'תור הזהב'. המספר משמש "מורה שפת-עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. בסוריה". אשתו הייתה לאחת התלמידות באותו המוסד, אצלו למדה ספרות, ובהיותה לבוגרת ביקש את ידה. מדובר בבת לסוחר אדמות, שנישאה לבן של רב – בורגנים מן המניין. חולקים השנים אהבה עזה לשפה ולספרות העברית. אלחנן מתוודה שנפלאה אהבתו לשפה כאהבת רעייתו. כאן צפה האג'נדה הפרו-עברית של לוינסקי מן העבר. הסופר והמוציא לאור שמצדד בעברית, פורש את חזונו מפי חסיד ומורה השפה, ממשיך דרכו. לוינסקי של העבר מספר את מעמדה הדל של העברית בימיו, דרך מונולוג פתיחת המסע. הוא שוטח קבל עם ועדה את ביקורתו על הקיים, על הפניית העורף לשפה, ואת חזון התחדשות העברית. אימוץ השפה – תנאי מקדים והכרחי לתחייה הלאומית.

גמר אומר הזוג הטרי לבלות את תור הזהב בארץ ישראל. הם זוג יהודים שטרם חזו בעיניהם בתקומת הארץ. ואמנם, לא מיהרו לתכנן נסיעתם כך. תחילה חשבו על ירח דבש בפריז, עיר יפה, עיר נעימה לבריות. זה הדבר האופנתי בוודאי, "ביחוד הנשים לבן נוטה ל'בבל החדשה'", היא בירת צרפת. לבסוף הסכימו להתפשר והחליטו שיסעו לארץ ישראל ומשם ימשיכו לפריז.הנסיעה לישראל, דבר שבאופנה היא. בארץ ישראל מבקש המטייל להשביח את ידיעותיו, בתור מורה העברית מחובתו להיות כאן. הצטרפות המקרים הובילה לכך שזוהי עונה חגיגית ביותר לביקור בארץ הקודש. זוהי שנת היובל וכאן, בירושלים, מתארח היריד הבינלאומי החשוב. זאת תהיה, כך מצפה המספר, תצוגת תכלית מרשימה של הישגי החברה המקומית. וזאת תורת נסיעתו.

העיר 'אשדות' איננה אשדוד. היא ככל העולה מן התיאורים עיר נמל לחופי פיניקיה – לבנון של ימינו. זוהי הארץ הצפונית. כאן חונה הזוג וכאן מתחיל מסעו. העיר גדולה עד מאוד, יש רחובות שנמשכים ונמתחים על פני קילומטרים. התחבורה והארכיטקטורה, פלא של חדשנות. החשמל מצוי בכל קרן רחוב, לילה כיום יאיר. למעלה ממיליון נפש אוכלוסיית עיר העתיד, ונמל האוניות המהולל מתחרה בנמלי מרסיי והמבורג. היהודים השכילו לנצל את מיקום מדינתם האסטרטגי, ואת שליטתם בשפת סוריה והלכותיה, לכדי כך ששלטו במסחר האזורי. אשדות שירתה נמל הקצה של דרכי מסחר אלו, היא השיטה תנובות וסחורות לנמל יפו ולנמלים שכנים. בכך התעשרה העיר והתפארה.

הזוג פוגש אסופת אישים מעניינים וחשובים שנוסעים גם הם ארצה. את ראש העיר חברון ופרופסור מהאקדמיה לחוכמת הנטעים והצמחים, סוחר זכוכית מעציון גבר, ואבנר בן נר אחד – שר לגיון צרפתי. זאת רשימה חלקית, של אנשים משכמם ומעלה. נראה שכולם כאחד מהללים את הארץ שלקראתה פניהם. בפרט מתרגש הציבור לקראת הפסטיבל הבינלאומי שמוקם בירושלים, טבורו של העולם. עכשיו משתפים אלה ואלה ציפיותיהם מן התצוגות השונות, ומעלים על נס את תנובת הארץ. הלל לחקלאות הישראלית. היהודים הם עם של שני קצוות: אם נטשו את האדמה, נטשוה עד הסוף, ואם דבקו בה, הצטיינו בעבודתה. מספרים שהתה שבעמק השרון מתעלה על התה הסיני, והקפה שמגיע מבקעת הירדן נשגב על הקהוה הערבי. ומה מובחר הוא היין הארצישראלי.

ליפו ניתן להעפיל בשתי דרכים טכנולוגיות מתקדמות – אווירית על סיפון 'מגדל פורח' וימית באוניית חשמל. בכלל, זה לא מדע בדיוני בלי חדשנות טכנולוגית. נבחרה דרך הים. למען הסר חשש, מחלת הים אינה מהווה איום, הרופאים מצאו לה תרופה. זמינה אפילו הטכנולוגיה שתשקיט את הים, גם אם סוער, מסביב לכלי השיט. לרב החובל קוראים, איך לא, יונה. הפלגה בת ארבע יממות, לחופי הארץ 'שוויצריה העברית', ובסופה עגנה הספינה בנמל יפו.

יפו, יפו, יפו… מה יפית ומה נעמת. האורחים היקרים מתקבלים ברעמי תותחים ובעדת מברכים שצבאו על קהל הבאים, בשירת ההמנון הלאומי: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך; מים ומקדם, מנגב וצפון ינהרו בניך". יש כאן שירת תהילים, יש כאן פאתוס. גלי הים מפיצים את קול השירה והתרועה ברחבי תבל, מהדהדים באוזני כל יהודי. נאספים בני עבר לארצם, כפירורי ברזל מתמגנטים. העיר, שהיוותה אי-אז את נמל היציאה של היהודים הגולים לרומי, הייתה לנמל הקליטה של אותם גולים שבים, מקץ ח"י מאות. עיר שמצטיינת במסחר ובתעשייה, עיר עשירה. שפע מבני שיש לבן, עצים סוככים ומזרקות. ועכשיו, כמעט רוב אנשי העיר הם בני עמנו, עבריים.

המטייל המלומד, שניחן באוריינות אנתרופולוגית, מציע לפגוש ולהכיר את הלכי הרוח הנושבים בארץ, דרך עיון בעיתונות. מתודה פשוטה וישירה שכזאת מבהירה תכף ומיד מי הם יושבי המקום, מה מעסיק ומה מטריד, כל אותה הרכילות וחרושת השמועות. הוא למד על כך שבת הנשיא לובשת תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן – אופנה עדכנית שכדוגמתה מוכרים בבתי הכלבו. כל שמודפס בעל ערך מידעי, אפילו מדורי המודעות. משווקים שם טיסות ללבנון, אוצרות זהב וכסף, ספרים בהוצאה מהודרת, חגיגות ואירועי תרבות. חברה עשירה, נהנתנית במידה מה. המעיין במודעות נוכח שבכל הארץ נדרשים עובדים חרוצים, סימן לתעשייה פעילה ומתפתחת, ואף מבחין שבשונה מן הנהוג באירופה, כאן לא מתפרסמות מודעות שיווק לרופאים ורפואות – אות לחברה בריאה. עצם זה שביפו נדפסים שישה עיתונים יומיים כלליים, ללמדנו על החברה המפותחת, הקוראת והמעורבת.

המטיילים יוצאים לבקר בהתיישבות הכפרית, ושם מוצאים הם את אותו המופת של העבודה העברית. המפגש עם בני המקום ומנהיגי הקהילות מרחיב את הלב – אלו צדיקים של ממש. בארץ ישראל העתידנית עבודת האדמה היא ערך נעלה. החינוך לה רווח בכל הדור הצעיר, בנים ובנות. החקלאים הללו, לצד מלאכת השדה, מקדשים ומלמדים אמנויות שונות. גם אותם בעלי המקצועות החופשיים, מורים ורבנים, בעלי המלאכה, שבים לחיק הכפר ועובדים את אדמתם למופת. חיי המשפחה והצניעות הן ממידותיה הטובות של ישראל. הבריאות היא דבר מיוחד במינו. אוויר הארץ הטוב, מעיינות הגופרית והמתכת, מי השתיה, די באלו לרפא כל מחלה. הנוער העמל בריא, מוצק ואיתן וחסין מפני מחלות. יצטיינו חיי העיר במותרותיהם וחיי הכפר, על פי דרך העם, בהסתפקות ובטהרה.

הזוג מבקר בשפלה ובשומרון, בשכם ובבקעת הירדן. גבולות הארץ, כפי שמסתבר, רחבים פי כמה מאלה שנחשבים כיום – עבר הירדן המזרחי לנו. כיבוש הארץ – לא בחרב ולא בחנית ולא בהסכם דיפלומטי, כי אם ברכישה, באופן מוסדר ובערבותם של עדים. שוב ושוב חוזר מוטיב השלום. ערים ומוסדות, כפרים ומושבות נקראים בשם שלום "כי השלום 'חותמו' של עמנו הוא, שלום בחוץ ושלום בבית". היהודים עם אוהב שלום, וזה כל שיבקש – שלום ואחווה, איש את אחיו ואת יתר העמים. לגבי חובת הצבא, מגרילים אחד ממאה, והוא יידרש לשירות צבאי בן שנה בלבד. בסך הכל מורכב צבא העם מארבעים אלף שולפי חרב. הם על המשמר, וחרבותיהם מחלידות להן באין צורך להילחם. לירושלים גם כן באו. עוד לא קם בית המקדש השלישי. היריד נמשך מספר ימים ואכן עמד בציפיות הגבוהות.

ובכן, מסע תענוגות, חברת מופת, הרמוניה אידאלית. מה אנחנו למדים מן ההרפתקה הספרותית, ומה חשוב לנו לאמץ? דמיון פוליטי. מה חסר לנו, ומאין יבוא עזרנו? דמיון פוליטי. דמיון, התכונה שמייחדת את האדם, הוא חומר הבעירה שמתדלק את התקווה והוא שמאפשר לנו לצאת ולפעול בעד העתיד. בכך נמשכת המסורת האנושית עתיקת יומין – סיפור סיפורים, השראה, יציאה לפעולה. תפקיד הסופר ללבות את אותה האש, בדרכיו הרבות ובאמצעים המטאפוריים. לוינסקי נגש לכתוב ולהפיץ את בשורתו בשם רעיון פוליטי. היכולת לחשוב חברה אחרת, כלכלה אחרת, מאזן כוחות מסוג שונה, הוא הוא העומד בבסיס השינוי המתבקש.

ציונות. יש להקפיד לזכור ולהזכיר את עיקרי הרעיון, את מקורותיו וכוונותיו המקוריות. הציונות היא תוכנית דו-שלבית. שלב א' הוא אותו השלב המוכר והמזוהה ביותר – בית לאומי לעם היהודי. כן כן זוהי מטרה היסטורית חשובה, שצברה תאוצה ותמיכה בקרב קורבנות האנטישמיות הגואה וברוח התעוררות התנועות הלאומיות, במאה התשע עשרה. ניתן לאמר שמטרה זאת הושגה ומומשה במעמד הכרזת מדינת ישראל.

שלב ב' של אותה התוכנית הלאומית, ניתן לקרוא לו כך למרות שלא מדובר ברצף כרונולוגי ממש, הוא בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון. ההזדמנות החד-פעמית הזאת, לאסוף יהודים ולהקים חברה חדשה, מולידה אפשרות לחשיבה ולתכנון, לבחירתם של ערכים מובילים שייחשבו נר לרגליה של אותה ישות מתממשת. רוח רעננה נושבת במוחות הקודחים שגמרו אומר ליזום ולקדם פרויקט זה, והם זכאים במעמד החשיבה המשותפת לברוא משהו חדש. התוכנית להקמת בית לאומי מחייבת תכנון מעשי באשר למוסדותיה ולדרכי החינוך שתונהגנה בחברה המתחדשת. בהשפעת רעיונות נאצלים שנפוצו בקרב בני עמנו באותה שעה היסטורית, ובהשראת המקורות היהודים הקדומים, נרקמה תכנית רעיונית לכינונה של חברה מצוינת, חברה סולידרית, שלמה מבחינה מוסרית, חברה יעילה ומתקדמת.

אותם ערכים, הצניעות והפשטות והזולתנות, נגזרים גם כן מכורח הנסיבות. ארצה העפילו חסרי-כל, צעירים ופליטים שנתלשו ממכורתם. הייתה גאולת האדמות והיו האגודות, היו הרוטשילדים והיו כספים שהושקעו בפרויקט, אבל מצב הדברים הכללי היה דל. מתוך כך נדרשו השותפים למימוש החזון לבוא ולעבוד קשה, לסלול דרכים ולהכשיר קרקעות, לבנות ישובים ולהצמיח לחם. אותה דלות, ואותה נכונות של הציונים המעשיים, הולידה חברה צנועה, שוויונית ושיתופית. בהינתן אוכלוסייה צעירה, שנאספה ממגוון ארצות שונות וביקשה להתנער מן הגלותיות, עלתה הדרישה להתעוררות תרבותית. יש לחדש ולהמציא פולקלור ויש לחדש ולעדכן את השפה, זה מנוע הצמיחה של חברה הטרוגנית וזאת תכנית המתאר למודל כור ההיתוך.

והנה אנחנו ניצבים, מול שוקת שבורה. אנחנו כאן ועכשיו, סימן שהתממש הדבר לו ייחלו דורות של יהודים גולים. חזרנו פתאום והנה אנחנו בבית. ניתן לסמן את עשוריה הראשונים של מדינת ישראל כהצלחה מסחררת בתחומי הידע והתעשייה. ניתן אף לאמר שהשותפים למפעל הציונות קידשו את רעיון המופת המוסרי. הדרך ארוכה ומפותלת, ואיפשהו לאורכה התרחקנו והדחקנו את אותו העיקר החשוב. ועכשיו אנחנו כאן. נדמה שהשיח הרעיוני בשאלת המוסר פינה מקומו לענייני דיומא – הפוליטי והחברתי והכלכלי.

מה חסר עכשיו, מה עושים עם המצב? דמיון פוליטי. יש לחזור ולעיין במשנת אבותינו הציוניים. ראוי לדון בשאלות הנוגעות לדמותה של החברה, מותר לדבר על מוסר ומותר לשאוף למופת של חברה. בכתיבה ובקריאה, בדיבור ובשידור, יש לפנות מקום למחשבה על העתיד. נראה שהשיחות באשר לפתרון בעיות החברה, פנימה והחוצה, רובם ככולם מתמקדים בשאלות העבר, החטא הקדמון וההבטחות שניתנו. מה שבאמת נעדר מן השיח הציבורי הוא הדמיון המשותף. לאן פניינו? איזה מין עתיד אנחנו מדמים בעיני רוחינו? העיסוק בשאלה זאת חיוני, והדרך לעתיד עוברת ביכולת להרחיב את הדעת ולדמיין מציאות אלטרנטיבית, מעוררת השראה ומאחדת.


  1. אלחנן ליב לוינסקי, שפת עבר ושפת יהודית המדוברת, המליץ, 22 במרץ 1889. ↩︎
קטגוריות
טבע

הרגש האוקייני

שבע בבוקר, חוף גאולה. סיגלתי לעצמי מין שגרה – חצי שעה של צעידה על החול הרך, חצי שעה של מתיחות, חצי שעת שחייה, בים הפתוח. יורד מהבית, יחף, בקבוק מים ומשקפת-שחייה. המפגש עם החול הקר, קרומו שהתקשה בצינת הליל, ריכוזים של עקבות יונים. אני מניח חפציי על גג המצללה, ופונה צפונה. שקט מסביב.

ההליכה בחול הרך מאתגרת את המובן מאליו, תנועת ההליכה. המשטח בולם במידתיות, כמו נוזל לא-ניוטוני תנועה מהירה תגביר את ההתנגדות. ניתן לחוש את שורש התנועה במרכז המסה הגופני, במורד הגב. הדרך להתמודד עם החול הטובעני הזה, ולצבור תנופה, הוא בהתכווננות והמודעות לפיתול הגוף, באותו אזור של האגן. הרגל נטועה בקרקע והכתף הנגדית לה כבר מושכת קדימה ומחלצת. איזו תחושה טובה לכל הגוף, אורגניות של הליכה חייתית.

אגב צעידה אנחנו למדים על אודות מצב הים, התרחשויות ליל אמש החופיות ומזגי האוויר. אינדיקציה ראשונה, אותה רואים כבר מרחוב יונה הנביא, היא צבע השמיים וכיסוי העננים. לאחר מכן נגלה הדגל המונף על סוכת-המציל, רמז לבאות. למעשה אני סיגלתי איזו רגישות ברומטרית בגופי. לחץ האוויר ניכר בשעות בוקר לא מופרעות, והוא לבדו מלמד על מצב הים הצפוי. לחץ אטמוספרי גבוה – ים נמוך ושקט, שכמו נדחק תחת עמודת האוויר החולשת עליו; לחץ נמוך – ים גבוה, סוער, גועש, כמו מבקש להישאב מעלה לואקום הסביבתי.

פה דג מת שנסחף, שם דיונון שרוע. הציפורים, שחפים חורפים, עורבים ויונים מתמידים. בעונת החורף קורמורנים חונים על שוברי הגלים. יש את ההוא שיושב וקורא בטרומפלדור, המבוגרת שצועדת ונשענת על שני מקלות הליכה (ומזכירה לי את הפילים של דאלי), חבורת הנשים השזופות, הבחור של הטאי-צ'י על פרישמן, מדי פעם שיכור או בטלן זרוקים על החוף, ברוריה וחבורת המטקות של חוף גורדון.

הלוך וחזור אני צועד, צפון ודרום. המצילים מטאטאים את מרפסות הסוכה, מתירים את אופנועי-הים ומעמידים חסקה בגבולות אזור הרחצה. מדלג על משוכת הסלע של טרומפלדור, מאבד שיווי-משקל על הסלע ומוצא אותו שוב על סלע סמוך. הדילוג המהיר הזה מחייב חשיבה זריזה ותגובה גופנית הולמת, מין קורדינציה קדמונית.

בחזרה בגאולה, אני מתמקם. מתחיל מסיבוב פרקי-הידיים, ואז המרפקים, ואז הכתפיים. עומד, כורע, יושב ושוכב, מותח ומעורר כל שריר ומפרק מראש ועד בוהן. ריטואל חוזר, תחושה נעלה של שחרור כל חתיכת בשר ועצם. את הסשן הזה אני משלים בשכיבה על גב, שקטה וממושכת, מתכסה בחולות. קם, מנער את עצמי, מציץ בשעון, ומצטייד במשקפת השחייה. מתחיל לצעוד אל עבר המים, שומר על דופק נמוך ונשימה מודעת. הליכה לקיסריה של חנה סנש תמיד מזכיר לי את אותו הרגש.

טובל בימות הישועה. מכאן והלאה כמו טרקטור שנתקע על הילוך ראשון, ממשיך באיטיות קצובה. קרסוליים, ברכיים, טבור ואז מגיע רגע האמת. קפיצת האמונה, קפיצה נחשונית פנימה, אל תוך הגל המתרומם. צלילה של כמה שניות, אני צועק אל הדגים. מגיח על פני המים לשאיפה אופקית, כתף מתרוממת ומתקפלת, כמו מצביעה קדימה, אל לב הים. הגוף מתיישר, יד שמאל נמתחת לאחור ואני נכנס לריתמוס.

גם כאן, ציר הסיבוב הוא האגן המתפתל. מסתובב בתנועת מטוטלת, ימינה שמאלה ימינה. נושף באפי מנות קצובות, בכל הטייה של הראש, שואף אל פי שלוק של אוויר וממשיך באותה תנודה. התנועה האסימטרית, באה לידי תחושה בגוף המצטלב. יד נמתחת אחורה בעוד שאחותה מבקיעה את קרום המים בחדותה, קטר שצובר תאוצה אופקית תוך תנועה סיבובית. נשיפות ושאיפות, אני נכנס לריתמוס.

הקרקעית כמו טביעת אצבע מקומטת, רכסים רכסים של חול. אור השמש הנמוכה משתקף ומאיר את המצע כרשת מעוינים תזזיתית, שיש מוערק. דגים עטים על כל חתיכת חומר אורגני שנקלע לאותם חריצים סדורים. לאט לאט מתרחקת הקרקעית ממך הלאה, המים נעשים קרים בבת אחת. עוד מטרים ספורים ואתה בפינת שובר הגלים. שם באופן מקומי עוד יותר קר, נראה שהסלע דואג לספוג את החום. אגודות דגים, קבוצות גדולות פה ושם.

הסיכנים דומים לסכינים, הם נוצצים את אור השמש כמו כדור דיסקו, נושכים אצות. שפמית ארסית, להם הדייגים קוראים 'נסראללה' כיוון שפלש בשנת 2006, במהלך הקיץ של מלחמת לבנון. הם אדירים, מתגודדים ליצירת ענן מתוזמן, זרזירי הים. דפדופים אטלנטיים, סרגוסים, מדי פעם איזה טווסון. אתה ממשיך מחוץ לשובר הגלים, הים הפתוח. מוודא שאין סירה ואומד את עוצמת הזרמים.

תופס מרחק בטוח מן הסלעים ושוחה צפונה לאורך השובר. אותו מקטע הוא המרגש ביותר. אתה מרחף מעל מבני הסלע שמרכיבים את השובר התת-ימי. פה ושם איזו מערה, דקר כזה או אחר, לוקוס, מבצבץ ממקום מארבו. בדרך כלל בשלב זה של החתירה אני מסתכל על הירח שאולי עוד שם לקראת שקיעה, במחצית מחזורו השנייה. תוך כדי מעקב על תכולות השונית, מזהה את שלושת עמודי השלטים שמסמנים לי כמה קרוב אני לסופו של השובר.

אני ממשיך ועוקב אחר קו מתארו של השובר, גם כשזה מתעקל בחזרה אל עבר החוף וממשיך ובפניית הפרסה עד להיפוך הכיוון דרומה. שם בפינה המים מתקררים שוב, מבעבעים את קצף הגלים המתנפצים, ושם אפשר לראות חתולי ים מרחפים בתקופתם. מכאן והלאה, זה המקטע הרדוד והשקט של המישחה.

עכשיו אתה שוחה בעומק של מטר אחד, ופחות מזה. כשהמים נקיים וצלולים זה רגע שיא. פתאום ההתקדמות מהירה, ניכרת. להקות דגים מדלגות הנה והנה. מדי פעם איזה דיונון מרחף לפתע מתוך החול המסווה, רכיכה מתגלגלת בקונכיתה. פה הכי סביר לפגוש תמנונים למשל. הדרך חזרה תמיד קצרה מן הדרך הלוך. אני מגיע לסוף השובר הפנימי, מתהפך על הגב ושוחה כמו מדוזה בחזרה אל החוף. זאת מין תנועה שפיתחתי בעצמי, חתירה מסונכרנת בידיים, כמו משוטים על סירה שהיא גופי הקעור.

יום ביומו, בוקר אחר בוקר, את שגרת היום אימצתי לי. השחייה עצמה היא גולת הכותרת. יש משהו כה שליו בתנועה הזאת, בהרגשה. אתה מתנדנד ומתקדם במים, כמו בורג חודר. הנשימה הקצובה והמועטת יחסית, והגוף הפעיל, צורך חמצן. הציפה, ורעש המים, המלח בנחיריים. ביצוע מושלם של התמרון יביא אותך למין מצב תודעה היפנוטי. אתה חותר ומייבש את המח מן החמצן העודף, נכנס לתרדמת מנטלית.

בכל יום, המפגש עם הטבע, בחוץ ובפנים המים, הנופים המשתנים, ניואנסים. זאת לבדה חוויה מרוממת נפש.

קטגוריות
ארץ ישראל הלשון העברית

הרים גבוהים ושמות דומים לכולם

ארץ ישראל נתברכה במגוון מרשים של תאי נוף שונים. פסיפס זה של צורות וצבעים התפתח לאורך עידנים, תחת סדרה של תמורות ותהליכים גאולוגיים, ובהשפעתם של אזורים אקלימיים שונים. כאן נפגשות שלוש יבשות ענקיות, ימים וימות. בחסות אותם תהליכים ממושכים ועוצמתיים – שפע רכסים. בהינתן איתני הטבע, השוחקים והסוחפים – צלקות הזמן בדמות נחלים מחורצים.

ובכן, שלוש פסגות נישאות לרום של מעל לאלף מטרים מעל פני הים, ואלו הם שלושת ההרים הגבוהים במחוזותינו – חרמון, מירון ורמון. הר חרמון הוא הגבוה מכולם. פסגתו בגובה 2,814 מטרים, היא על גבול סוריה ולבנון. החרמון הישראלי נישא לרום של 2,236 מטרים, גבוה בשמיים. עליו משקיף, מעבר לעמק החולה, השני לו, הר מירון. המירון נישא לרום של 1,204 מטרים מעל לפני הים. 270 קילומטרים דרומה משם, בחזקת מדבר הנגב, ממוקם הר רמון. 1,037 מטר מעל פני הים, הוא שיא הגובה של הר הנגב והפסגה השלישית בסדר ההרים הגבוהים אשר במחוזותינו.

שלושה הרים גבוהים, ולכולם שמות דומים. חרמון, מירון, רמון. שורש 'רום' ניכר בכל הר. ואמנם מסתבר שההרים נקראו בשמם בתקופות שונות, ומתוקף סיבות שונות. שמא דמיון שמקורו ביד המקרה, או שגזרון משותף לאלו השמות.

החרמון, ג'בל א-שיח' שמו בשפה הערבית וכך מוכר מזה מאות ואלפי שנים. "הר הזקן" בתרגום חופשי, וזאת על שום פסגותיו המושלגות כל השנה, הנראות למרחקים, ודמיונן לשׂיבת קודקודי הסבים. ג'בל א-שיח'. שמו העברי, חרמון, נגזר ככל הנראה מן השורש חר"ם.

חרם נזכר בימינו בהקשרי נידוי, התעלמות, ואמנם נמצאות מספר הוראות שונות ששורש זה מוסר. בספר ויקרא למשל, חרם מתפרש כרכוש שאדם מקדיש למקדש. מכאן שהוא הופך לקדוש. ומכאן גם מתפתח המושג הרעיוני בייצגו התחייבות שאדם מקבל על עצמו. בהקשר זה נמצא החרם בתפילת 'כל נדרי'. לבסוף, חרם מופיע בעולמה של המלחמה, כשלל שאין להנות ממנו (ויש להשמידו במידה מלאה או חלקית), החרמה של רכוש. ייתאפשר שהמילה 'חרמן' היא נגזרת נוספת של אותו שורש, מן הערבית 'חִרְמָאן', בהוראה של מחסור או עוני, ובפרט בפירוש של מחסור בפעילות מינית1.

מכאן הציע הרמב"ן ששם ההר 'חרמון' נאמר כדבר שאין להשתמש בו. תלילותו ותנאי מזג האוויר הקיצוניים בו, הם שהופכים אותו בלתי-שמיש. 'חרם' נאמר כך, באופן כללי, על אזור לא מיושב. המילה 'חרמון' מופיעה בארבעה-עשר פסוקים בתנ"ך. בספר דברים נזכרים ארבעת שמותיו: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר"2, וכן "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן וְעַד-הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן"3. חרמון ושרין ושניר ושיאן. רש"י מעיר ש'שניר' פירושו: שלג בלשון אשכנז [שנעע] ובלשון כנען. שניר הוא נחל הנשפך מן החרמון, ובהקשר זה נזכר ההר גם בשם 'ראש שניר'. שִׂרְיֹן נשמע דומה מאוד לשניר, אפשר שמדובר בשיכול אותיות. ושיאן מתפרש באופן פשוט ויפה, אולימפי.

בספר חנוך א', ספר חיצוני בן המאה ה-3 לספירה, מוסבר שמו של הר חרמון כמקום בו נשבעו בני השמיים, או המלאכים, והתחייבו בחרם, היינו בשבועה. "אָז נִשְׁבְּעוּ כֻלָּם יָחַד וַיִתְקַשְּרוּ בֵינֵיהֶם בְּחֵרֶם׃ וַיִּהְיוּ כֻּלָּם מָאתַיִם מַלְאָך וַיֵּרְדוּ בִימֵי יֶרֶד עַל־רֹאשׁ הַר־חֶרמוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהָר חֶרמוֹן כִּי בוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחֱרִימוּ בֵינֵיהֶם"4. מהות השבועה – לשאת נשים יפות מבנות האדם.

בן יהודה כתב על ארץ ישראל ועסק בין היתר בגזרון שמות האתרים השונים בה. כך מתאר הוא את החרמון: "הר חרמון, בנגב הרי הלבנון, כאלף ושש מאות ועשרים ושש אמה מעל לפני מי ים התיכון… ההר הזה הוא הר חרמון, לאמר הר הקדש אשר לא יקרב אליו זר (כמו חרם לה'), כי על ההר הזה עבדו לפנים הכנענים את בעל אלהיהם ועל כן קראו לו גם בעל חרמוֹן"5. אפשר להסיק שבן יהודה שאב מאותם המקורות, ונטה להסבריו של הרמב"ן המובאים לעיל.

שמו הערבי של הר מירון – ג'בל א-ג'רמק. המילה ג'רמק מיוחסת על ידי גאוגרפים ערביים של ימי-הביניים לעם או שבט שנקרא בשם זה, בארץ הלבנון6. אפשרות נוספת היא שהמילה ג'רמק מקורה בשפה הפרסית, והוראתה "קמח דק". ייתכן ששם זה ניתן להר המדובר, בהקשר של טחנות הקמח שנמצאו בסביבתו. ואדי טוואחין ("נחל הטחנות") הוא נחל מירון, המצוי למרגלות ההר, ומסורת שם זה עשויה לחזק את ההסבר השני שהוצע לעיל.

בחזרה לשאלת שמו העברי של ההר. הר מירון נודע בשם 'הר עצמון', משך רוב השנים. שמו הוסב ל-'מירון' בשנות ה-50 על ידי ועדת השמות הממשלתית. רחל סבוראי, אשת הפלמ"ח, טיילת וחוקרת בתחומה של ידיעת הארץ, התנגדה לשינוי שמו של עצמון למירון7. היא כתבה מאמר מאלף על שאלת שמו של הר זה, ביחס למקורות ההסטוריים והנתונים הגאוגרפיים. טענתה העיקרית היא שהשם מירון אינו שייך לאותו הר גבוה, בית קברו של רבי שמעון בר יוחאי. סבוראי סבורה שיש לרדת לשורשו של הדיון בשאלת שם ההר, בכדי שנוכל להבין את פשר המאורעות שהתרחשו במקומות אלו לאשורם.

ההר לא נזכר בתנ"ך, אבל הוא נזכר במקור קדום אחר – אצל יוספיוס פלביוס. פלביוס, גם אם קביעותיו ההסטוריות נלקחות בערבון מוגבל, נחשב לגאוגרף דייקן, ומכאן שרמת אמינות דיווחיו בהקשר זה גבוהה. עצמון מופיע פעם יחידה בכתביו, בתארו את שליחותו של קסניוס גלוס, מפקד ליגיון שנשלח לגליל, בכדי להכריע את האוכלוסיה שם. "כל המורדים והלסטים שבאזור זה ברחו להר שבלב הגליל, הנשקף אל פני ציפורי, והנקרא עצמון"8. מתוך תיאור המקום, הדל, שמתמצה באזכור הקרבה לציפורי, מסיקה סבוראי שמדובר בהר הגבוה, הקרוי בפינו מירון, ולא בהר עצמון המצוי בקרבת יודפת (המכונה בערבית ג'בל דַּיְדָבֶּה). טענה זו מחוזקת בעובדה שבתיאור המצור על יודפת, המובא בפרוטרוט, לא מוזכר הר עצמון כלל ועיקר. יתרה מכך, ההגיון האסטרטגי והטופוגרפי, שמכשיר את ההר כמקום מקלט למתנגדים הנמלטים מציפורי, מחזק את הוודאות שבהמצאות הר עצמון בגוש הרי הג'רמק שבגליל.

השם הר מירון נקבע בסופו של דבר על שם הישוב מירון, היושב לצלעו. צפונה ליראון ומעבר לגבולה של מדינת ישראל, מתנשא הר ששמו ג'בל מיירון. הוא נישא לגובה של 940 מטר מעל פני הים. ישנו הכפר מרון א-ראס בקרבת המקום. עובדות נאספות ומצביעות על כך ש'מרן' מופיעה כעיר מרכזית בעת העתיקה9, והיא כנראה אותו הכפר בדרום לבנון10. ייתכן שמרון נאמר כאן בהקשר של 'ראש'. כן בשפה הארמית, וממנה לערבית, המילה 'מרן' פירושה 'אדוננו'. אדוננו הוד רוממותו, כמו בשם החרמון הערבי, יכול לבטא את הכבוד וההוד שמיוחס להר גבוה, כמטאפורה לאדם או דבר מה נעלה.

נחזור לעניין המירון בשפתנו שוב. השם המודרני נגזר משמו של הישוב מירון. ישוב זה דווקא מוזכר בעתות העתיקות: בתלמוד עולה שמו של אזור זה כמרחב פורה וכיישוב כהנים. עולה שהתקיימו ככל הנראה שני מקומות שכונו בשם מירון, הצפונית והדרומית. ייתכן וזאת הצפונית אף נקראה, לשם הבדלה, 'מירון הראשה' – מרון א-ראס.

הכינוי 'הר עצמון' שויך לאותו הר ג'רמק דעסקינן, במשך מאות שנים, כפי שבא לידי ביטוי באגדות צפת. אמנם, לא ברור מה מקור כינוי זה, והאם נשמר בפי בני המקום למן זמנו של פלביוס או בהשפעתו. ייתכן שהשם עצמון, שמזוהה ככל הנראה גם עם השם חשמון, מהווה את מקור שמם של החשמונאים11. אזור זה שימר יישוב יהודי לאורך מאות ואלפי שנים. בסביבה זו חסו בין היתר מגורשי ירושלים בתקופת בית שני ושם, ברקע הנוף ההררי, ננהגה לוחמת גרילה בשלטון הסלווקי.

הר רמון, נסיך ההרים הרמים, נקרא כך על ידי 'הוועדה הגאוגרפית לקביעת שמות בנגב', שמינה בן־גוריון, והתכנסה בשנים 1949-1950. הוועדה תרגמה את שמו של 'ואדי רמאן'. לפי האטימולוגיה העממית, השם רמאן שנשמר בפי יושבי הנגב, מקורו בשמה של האמפריה הרומית. האמפריה הרומית גבלה במכתש רמון, ונראה שערוץ המכתש נקרא בשמו הערבי על שום נוכחותם של הרומאים, והסחר הענף שהתרחש על דרך הבשמים בתקופת שלטונה של האמפריה באזור. שם האמפריה הרומית, או העיר רומא, אפשר שמקורם במילה האטרוסקית שפירושה 'שָׁד', כפי שמונצח בשמו של רומולוס – מצמד התאומים רומולוס ורמוס, בני מארס, ומכונניה של העיר רומא על פי המיתוס המקובל. סברה נוספת היא שמקור המילה במילה היוונית ῥώμη, רומי, שפירושה כח או עוצמה.

המילה רמאן עוברתה לרמון, כפי שסלאם מעוברתת לשלום. שורש השם רמון הוא רו"ם. המילה מתפרשת אפוא כדבר גבוה ונישא. הולם הדבר שם הר, ומתיישב כשם בעל משמעות תיאורית.

תרשים חתך טופוגרפי, צפון-דרום. הר החרמון אינו מופיע בתרשים זה כלל. כן הר רמון נעדר, אם כי ההתרוממות בקצהו הדרומי של התרשים, הר הנגב, מהווים את בסיסו.

לסיכומם של דברים, ראינו שמאחורי הדמיון הניכר בשמות הרי ישראל הגבוהים צירוף מקרים מעורר מחשבה ותו לא. לשמות – חרמון, מירון, רמון – אין מוצא משותף. יתרה מכך, כל אחד מן ההרים נקרא בשמו בנסיבות שונות, על ידי עמים שונים ובתקופות נפרדות. ראינו שבשונה משמו העתיק של החרמון, שמופיע כבר במקרא, מירון ורמון הם שמות חדשים בשפה העברית.

ואמנם, אפשר לדון בדמיון הקיים ולהציג מחשבה או שתיים בנושא. אפשר לאמר כך: לדמיון המדובר שתי פנים – השורש המילולי והצורה המשקלית. המבנה 'קטלון', נמצא די נפוץ בשמות הרים (ע"ע עצמון, אבטליון, ארדון). יש תיאורי מקום שמופיעים במשקל 'קטלון', כך למשל עליון, תחתון, ראשון, אחרון. כך שם של תכונה או מאפיין מקום יכולים להזין שמו של הר סמוך. ביחס לשורש המילולי, מחשבתי הראשונה בנושא הייתה ששמות שלושת ההרים מתכתבים כך או אחרת עם השורש רו"ם. ואמנם עולה שרק השלישי, רמון, הוא נגזרת של שורש זה. ייתכן שמעבר לכל הצידוקים והנסיבות ההסטוריות, לשורש עברי זה השפעה כלשהי על בחירת שמותיהם המקובלים של אותם הרים.


  1. תמר עילם גינדין. בלשנות כלכלית: מהחרם בתנ"ך לחרמן של ימינוynet‏, 11.06.2010. ↩︎
  2. דברים, פרק ג', פסוק ט'. ↩︎
  3. דברים, פרק ד', פסוק מ"ח. ↩︎
  4. חנוך א', פרק ו' פסוקים ה'-ו'. ↩︎
  5. אליעזר בן־יהודה. תרמ"ג. "ספר ארץ ישראל". ↩︎
  6. יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"א. "הידעת את הארץ", כרך ה': בין תבור לחרמון. ↩︎
  7. רחל סבוראי. הר העצמון – הוא הג'רמק. למרחב, 17 באוגוסט 1956. ↩︎
  8. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). תשכ”ז. "מלחמת היהודים", ספר שני. תרגום: חגי, שמואל. ↩︎
  9. כך למשל בתעודה של תגלת-פלאסר ג’, על מסע לגליל בשנת 733-732 לפנה"ס. ↩︎
  10. יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"ה. "הידעת את הארץ", כרך ו': נוף האדם בגליל. ↩︎
  11. רחל סבוראי. הר מירון או הר עצמון? לשאלת שמו העברי האמיתי של הר ג’רמק. עבודת רפרט במסגרת קורס “גאוגרפיה היסטורית” של פרופ’ א. רייני, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. ↩︎