ארץ ישראל, ארץ נוי אביונה. חלקת אדמה מיוחסת, היסטוריה ארוכה ונפתלת. רבים וטובים באו בשעריה, בדמותם של כובשים ומשחררים, צליינים ובליינים. שורה ארוכה של טיילים מכובדים, מגלי ארצות הרפתקנים, הגיעו הלום נושאים בשורות, מתודלקים בשליחות מטעמים דתיים, מדעיים, מדיניים, אמנותיים. אותם חבר'ה צלחו יבשות וימים בדרכיהם אל הארץ המובטחת והתמודדו עם אתגרי המסע, עם סכנות המקום. הם רשמו רשמים ותארו נופים, כמה מאותם מסעות הונצחו בכתובים. היו בנימין מטודלה ואשתורי הפרחי, אב המנזר דניאל ומארק טווין. בעוד שרובם של אותם ביקורים התרחשו בעבר, יש שתיארו נבואות ביקורים שכאלו בעתיד.
'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי', ספרו הנבואי של אלחנן לייב לוינסקי, מתאר ביקור עתידני בארץ ישראל. ספר זה נודע, בראש ובראשונה, כספר המדע הבדיוני הראשון בשפה העברית. טווח הזמן המדובר – שנת ת"ת לאלף השישי, שנת ה'ת"ת, הלא היא שנת 2040 למניינם של הגויים. הוא ראה אור בשנת 1892, עשור לאחר שביקר הסופר בארץ ישראל, בימיה הראשיתיים של העלייה הראשונה. בספרו מתנבא לוינסקי על עתיד הארץ, מרחק 148 שנים, דרך תיאור מסע מקיף. הוא מציג ומתייחס למגוון היבטי אורחות החיים בארץ זאת, על עריה וכפריה, מוסדותיה ותרבותה.
לוינסקי – בורקס, שוק, מכללה לחינוך – אלחנן לייב לוינסקי. בן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, סופר עברי, מוציא לאור, חבר בחבורת אודסה. היה ידיד קרוב של אחד העם, מראשוני אגודת חובבי ציון, השתתף במספר קונגרסים ציוניים, ממצדדי השפה העברית. איש של ערכים ועקרונות, איש חזון. הוא לקח חלק פעיל בפולמוס על מעמד היידיש בספרות. הוויכוח נולד מתוך עליית מנייתה של היידיש. יוזמת הוצאתו לאור של שלום עליכם ("די יודישע פאלקס-ביבליאטעק") הובילה מגמה של כתיבה יידית, בקרב מיטב סופרי התקופה. הדבר עורר דיון סוער בין אנשי הרוח באותה העת. לוינסקי התנגד למגמה, הוא כתב ופעל בשם הדבקות בשפה העברית המתחדשת. בהקשר זה, זכורה אמירתו המונומנטלית: "וצר לי לראות כי השפחה תירש גבירתה"1.
"ארצי ועמי! אני שלכם, וחלומותי שלכם…" פותח ומצהיר החולם הספרותי. קודש לעם, למפעלותיו ולאנשיו, יוצא המספר להרפתקה וחוזר עם סיקור מפורט. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובמקום שאין סופרים – היה סופר". הכותב מתוודה שעל פי מלאכתו ואמנותו אינו סופר. הוא תוהה מדוע כל אותם סופרים מהוללים שלקחו חלק עמו במסעו לארץ ישראל לא מפרסמים רשמיהם, ומתוך כך נגש להציג קורות ביקורו. המספר הגיבור, שמו אלחנן ליב לוינסקי, כפי שמסתבר מהצגת ייחוסו. לוינסקי, במסגרת אותה ההקדמה, מתייחס לעצמו ההווה, דרך עיני הצאצא החמישי או השישי שלו, העתידי. הכותב, מגובה בירושת אבותיו, נקרא אל הדגל.
פניו של המטייל העתידני קורנות זיו הארץ החדשה. הוא מתאר חברת מופת, ארץ שופעת, שוחרת שלום ותרבות. הוא מתאר מזרח תיכון קוסמופוליטי, ארץ ישראל שהיא נעימה לכול. אין פשע, חובת הצבא מזערית, אין מעמדות. איש תחת גפנו ותחת תאנתו. מה יפות הנשים ואיך חוגגים את האביב בכפרים. רוחב שדרותיה ועושר ספריותיה, המדינה שקמה מובילה בתחומים למדניים ויצרניים, וצברה לה מוניטין בעולם. חזון אוטופי, אפשר לאמר בכלליות, חזון יפה שהפליא להתממש בזמננו, ולו במידה החלקית.
לספרות המדע הבדיוני נטייה, מעצם תיאורה חברות רחוקות-רחוקות בחלל, עתידניות או שאינן אנושיות, לעסוק בחזונות. מהם אוטופיים ודיסטופיים. אני מתייחס לאפשרות זאת, של הריחוק מההתרחשות העכשווית, כמעבדה לחקירה באפשרויות אחרות של מציאות ההווה. לא באופן תלוש מן המציאות, אלא תוך הקפדה על כללי הכורח הכפויים, בדמות חוקי הטבע, דינמיקת החברה, עולמה הרעיוני וכיוצא באלו. מכאן תוארו המדעי של הסגנון הספרותי, ולצידו הבדיון, פרי הדמיון. אלו עשויים להוליד אוטופיות, חברות יעילות, עולם של הסכמה, של שיווי משקל הרמוני. ומאידך, אלו עשויים להוליד דיסטופיות, עתידות אסוניות, משטרים כוחניים ריכוזיים, נפש אדם מדוכאת, צרות משונות.
במקרה שלפנינו, כאמור, זכינו לעתיד אוטופי, נינוח, מעורר השראה. אותה השראה היא הגשר שבין היצירה לעולם המעשה. היצירה נהגית במוחם הקודח של הסופרים, מציגה חזון כזה או אחר, ותוך כך משפיעה על תפיסת המציאות והחזון המקומי של חברת הקוראים. זה ייתכן, זה אפשרי. הדוגמה המובהקת לאירוע מן הסוג הזה הוא 'אלטנוילנד' של הרצל. ספר זה, שראה אור עשור לאחר פרסומו של לוינסקי, מתאר בעצמו מסע בארץ ישראל העתידנית, חזון אוטופי. צאו וראו כמה צעדו בעקבותיו.
התענוג מתחיל בסוריה. בני הזוג, המספר ואשתו הטרייה יהודית, יוצאים לירח דבש. בזמנו קראו למנהג זה 'תור הזהב'. המספר משמש "מורה שפת-עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. בסוריה". אשתו הייתה לאחת התלמידות באותו המוסד, אצלו למדה ספרות, ובהיותה לבוגרת ביקש את ידה. מדובר בבת לסוחר אדמות, שנישאה לבן של רב – בורגנים מן המניין. חולקים השנים אהבה עזה לשפה ולספרות העברית. אלחנן מתוודה שנפלאה אהבתו לשפה כאהבת רעייתו. כאן צפה האג'נדה הפרו-עברית של לוינסקי מן העבר. הסופר והמוציא לאור שמצדד בעברית, פורש את חזונו מפי חסיד ומורה השפה, ממשיך דרכו. לוינסקי של העבר מספר את מעמדה הדל של העברית בימיו, דרך מונולוג פתיחת המסע. הוא שוטח קבל עם ועדה את ביקורתו על הקיים, על הפניית העורף לשפה, ואת חזון התחדשות העברית. אימוץ השפה – תנאי מקדים והכרחי לתחייה הלאומית.
גמר אומר הזוג הטרי לבלות את תור הזהב בארץ ישראל. הם זוג יהודים שטרם חזו בעיניהם בתקומת הארץ. ואמנם, לא מיהרו לתכנן נסיעתם כך. תחילה חשבו על ירח דבש בפריז, עיר יפה, עיר נעימה לבריות. זה הדבר האופנתי בוודאי, "ביחוד הנשים לבן נוטה ל'בבל החדשה'", היא בירת צרפת. לבסוף הסכימו להתפשר והחליטו שיסעו לארץ ישראל ומשם ימשיכו לפריז.הנסיעה לישראל, דבר שבאופנה היא. בארץ ישראל מבקש המטייל להשביח את ידיעותיו, בתור מורה העברית מחובתו להיות כאן. הצטרפות המקרים הובילה לכך שזוהי עונה חגיגית ביותר לביקור בארץ הקודש. זוהי שנת היובל וכאן, בירושלים, מתארח היריד הבינלאומי החשוב. זאת תהיה, כך מצפה המספר, תצוגת תכלית מרשימה של הישגי החברה המקומית. וזאת תורת נסיעתו.
העיר 'אשדות' איננה אשדוד. היא ככל העולה מן התיאורים עיר נמל לחופי פיניקיה – לבנון של ימינו. זוהי הארץ הצפונית. כאן חונה הזוג וכאן מתחיל מסעו. העיר גדולה עד מאוד, יש רחובות שנמשכים ונמתחים על פני קילומטרים. התחבורה והארכיטקטורה, פלא של חדשנות. החשמל מצוי בכל קרן רחוב, לילה כיום יאיר. למעלה ממיליון נפש אוכלוסיית עיר העתיד, ונמל האוניות המהולל מתחרה בנמלי מרסיי והמבורג. היהודים השכילו לנצל את מיקום מדינתם האסטרטגי, ואת שליטתם בשפת סוריה והלכותיה, לכדי כך ששלטו במסחר האזורי. אשדות שירתה נמל הקצה של דרכי מסחר אלו, היא השיטה תנובות וסחורות לנמל יפו ולנמלים שכנים. בכך התעשרה העיר והתפארה.
הזוג פוגש אסופת אישים מעניינים וחשובים שנוסעים גם הם ארצה. את ראש העיר חברון ופרופסור מהאקדמיה לחוכמת הנטעים והצמחים, סוחר זכוכית מעציון גבר, ואבנר בן נר אחד – שר לגיון צרפתי. זאת רשימה חלקית, של אנשים משכמם ומעלה. נראה שכולם כאחד מהללים את הארץ שלקראתה פניהם. בפרט מתרגש הציבור לקראת הפסטיבל הבינלאומי שמוקם בירושלים, טבורו של העולם. עכשיו משתפים אלה ואלה ציפיותיהם מן התצוגות השונות, ומעלים על נס את תנובת הארץ. הלל לחקלאות הישראלית. היהודים הם עם של שני קצוות: אם נטשו את האדמה, נטשוה עד הסוף, ואם דבקו בה, הצטיינו בעבודתה. מספרים שהתה שבעמק השרון מתעלה על התה הסיני, והקפה שמגיע מבקעת הירדן נשגב על הקהוה הערבי. ומה מובחר הוא היין הארצישראלי.
ליפו ניתן להעפיל בשתי דרכים טכנולוגיות מתקדמות – אווירית על סיפון 'מגדל פורח' וימית באוניית חשמל. בכלל, זה לא מדע בדיוני בלי חדשנות טכנולוגית. נבחרה דרך הים. למען הסר חשש, מחלת הים אינה מהווה איום, הרופאים מצאו לה תרופה. זמינה אפילו הטכנולוגיה שתשקיט את הים, גם אם סוער, מסביב לכלי השיט. לרב החובל קוראים, איך לא, יונה. הפלגה בת ארבע יממות, לחופי הארץ 'שוויצריה העברית', ובסופה עגנה הספינה בנמל יפו.
יפו, יפו, יפו… מה יפית ומה נעמת. האורחים היקרים מתקבלים ברעמי תותחים ובעדת מברכים שצבאו על קהל הבאים, בשירת ההמנון הלאומי: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך; מים ומקדם, מנגב וצפון ינהרו בניך". יש כאן שירת תהילים, יש כאן פאתוס. גלי הים מפיצים את קול השירה והתרועה ברחבי תבל, מהדהדים באוזני כל יהודי. נאספים בני עבר לארצם, כפירורי ברזל מתמגנטים. העיר, שהיוותה אי-אז את נמל היציאה של היהודים הגולים לרומי, הייתה לנמל הקליטה של אותם גולים שבים, מקץ ח"י מאות. עיר שמצטיינת במסחר ובתעשייה, עיר עשירה. שפע מבני שיש לבן, עצים סוככים ומזרקות. ועכשיו, כמעט רוב אנשי העיר הם בני עמנו, עבריים.
המטייל המלומד, שניחן באוריינות אנתרופולוגית, מציע לפגוש ולהכיר את הלכי הרוח הנושבים בארץ, דרך עיון בעיתונות. מתודה פשוטה וישירה שכזאת מבהירה תכף ומיד מי הם יושבי המקום, מה מעסיק ומה מטריד, כל אותה הרכילות וחרושת השמועות. הוא למד על כך שבת הנשיא לובשת תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן – אופנה עדכנית שכדוגמתה מוכרים בבתי הכלבו. כל שמודפס בעל ערך מידעי, אפילו מדורי המודעות. משווקים שם טיסות ללבנון, אוצרות זהב וכסף, ספרים בהוצאה מהודרת, חגיגות ואירועי תרבות. חברה עשירה, נהנתנית במידה מה. המעיין במודעות נוכח שבכל הארץ נדרשים עובדים חרוצים, סימן לתעשייה פעילה ומתפתחת, ואף מבחין שבשונה מן הנהוג באירופה, כאן לא מתפרסמות מודעות שיווק לרופאים ורפואות – אות לחברה בריאה. עצם זה שביפו נדפסים שישה עיתונים יומיים כלליים, ללמדנו על החברה המפותחת, הקוראת והמעורבת.
המטיילים יוצאים לבקר בהתיישבות הכפרית, ושם מוצאים הם את אותו המופת של העבודה העברית. המפגש עם בני המקום ומנהיגי הקהילות מרחיב את הלב – אלו צדיקים של ממש. בארץ ישראל העתידנית עבודת האדמה היא ערך נעלה. החינוך לה רווח בכל הדור הצעיר, בנים ובנות. החקלאים הללו, לצד מלאכת השדה, מקדשים ומלמדים אמנויות שונות. גם אותם בעלי המקצועות החופשיים, מורים ורבנים, בעלי המלאכה, שבים לחיק הכפר ועובדים את אדמתם למופת. חיי המשפחה והצניעות הן ממידותיה הטובות של ישראל. הבריאות היא דבר מיוחד במינו. אוויר הארץ הטוב, מעיינות הגופרית והמתכת, מי השתיה, די באלו לרפא כל מחלה. הנוער העמל בריא, מוצק ואיתן וחסין מפני מחלות. יצטיינו חיי העיר במותרותיהם וחיי הכפר, על פי דרך העם, בהסתפקות ובטהרה.
הזוג מבקר בשפלה ובשומרון, בשכם ובבקעת הירדן. גבולות הארץ, כפי שמסתבר, רחבים פי כמה מאלה שנחשבים כיום – עבר הירדן המזרחי לנו. כיבוש הארץ – לא בחרב ולא בחנית ולא בהסכם דיפלומטי, כי אם ברכישה, באופן מוסדר ובערבותם של עדים. שוב ושוב חוזר מוטיב השלום. ערים ומוסדות, כפרים ומושבות נקראים בשם שלום "כי השלום 'חותמו' של עמנו הוא, שלום בחוץ ושלום בבית". היהודים עם אוהב שלום, וזה כל שיבקש – שלום ואחווה, איש את אחיו ואת יתר העמים. לגבי חובת הצבא, מגרילים אחד ממאה, והוא יידרש לשירות צבאי בן שנה בלבד. בסך הכל מורכב צבא העם מארבעים אלף שולפי חרב. הם על המשמר, וחרבותיהם מחלידות להן באין צורך להילחם. לירושלים גם כן באו. עוד לא קם בית המקדש השלישי. היריד נמשך מספר ימים ואכן עמד בציפיות הגבוהות.
ובכן, מסע תענוגות, חברת מופת, הרמוניה אידאלית. מה אנחנו למדים מן ההרפתקה הספרותית, ומה חשוב לנו לאמץ? דמיון פוליטי. מה חסר לנו, ומאין יבוא עזרנו? דמיון פוליטי. דמיון, התכונה שמייחדת את האדם, הוא חומר הבעירה שמתדלק את התקווה והוא שמאפשר לנו לצאת ולפעול בעד העתיד. בכך נמשכת המסורת האנושית עתיקת יומין – סיפור סיפורים, השראה, יציאה לפעולה. תפקיד הסופר ללבות את אותה האש, בדרכיו הרבות ובאמצעים המטאפוריים. לוינסקי נגש לכתוב ולהפיץ את בשורתו בשם רעיון פוליטי. היכולת לחשוב חברה אחרת, כלכלה אחרת, מאזן כוחות מסוג שונה, הוא הוא העומד בבסיס השינוי המתבקש.
ציונות. יש להקפיד לזכור ולהזכיר את עיקרי הרעיון, את מקורותיו וכוונותיו המקוריות. הציונות היא תוכנית דו-שלבית. שלב א' הוא אותו השלב המוכר והמזוהה ביותר – בית לאומי לעם היהודי. כן כן זוהי מטרה היסטורית חשובה, שצברה תאוצה ותמיכה בקרב קורבנות האנטישמיות הגואה וברוח התעוררות התנועות הלאומיות, במאה התשע עשרה. ניתן לאמר שמטרה זאת הושגה ומומשה במעמד הכרזת מדינת ישראל.
שלב ב' של אותה התוכנית הלאומית, ניתן לקרוא לו כך למרות שלא מדובר ברצף כרונולוגי ממש, הוא בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון. ההזדמנות החד-פעמית הזאת, לאסוף יהודים ולהקים חברה חדשה, מולידה אפשרות לחשיבה ולתכנון, לבחירתם של ערכים מובילים שייחשבו נר לרגליה של אותה ישות מתממשת. רוח רעננה נושבת במוחות הקודחים שגמרו אומר ליזום ולקדם פרויקט זה, והם זכאים במעמד החשיבה המשותפת לברוא משהו חדש. התוכנית להקמת בית לאומי מחייבת תכנון מעשי באשר למוסדותיה ולדרכי החינוך שתונהגנה בחברה המתחדשת. בהשפעת רעיונות נאצלים שנפוצו בקרב בני עמנו באותה שעה היסטורית, ובהשראת המקורות היהודים הקדומים, נרקמה תכנית רעיונית לכינונה של חברה מצוינת, חברה סולידרית, שלמה מבחינה מוסרית, חברה יעילה ומתקדמת.
אותם ערכים, הצניעות והפשטות והזולתנות, נגזרים גם כן מכורח הנסיבות. ארצה העפילו חסרי-כל, צעירים ופליטים שנתלשו ממכורתם. הייתה גאולת האדמות והיו האגודות, היו הרוטשילדים והיו כספים שהושקעו בפרויקט, אבל מצב הדברים הכללי היה דל. מתוך כך נדרשו השותפים למימוש החזון לבוא ולעבוד קשה, לסלול דרכים ולהכשיר קרקעות, לבנות ישובים ולהצמיח לחם. אותה דלות, ואותה נכונות של הציונים המעשיים, הולידה חברה צנועה, שוויונית ושיתופית. בהינתן אוכלוסייה צעירה, שנאספה ממגוון ארצות שונות וביקשה להתנער מן הגלותיות, עלתה הדרישה להתעוררות תרבותית. יש לחדש ולהמציא פולקלור ויש לחדש ולעדכן את השפה, זה מנוע הצמיחה של חברה הטרוגנית וזאת תכנית המתאר למודל כור ההיתוך.
והנה אנחנו ניצבים, מול שוקת שבורה. אנחנו כאן ועכשיו, סימן שהתממש הדבר לו ייחלו דורות של יהודים גולים. חזרנו פתאום והנה אנחנו בבית. ניתן לסמן את עשוריה הראשונים של מדינת ישראל כהצלחה מסחררת בתחומי הידע והתעשייה. ניתן אף לאמר שהשותפים למפעל הציונות קידשו את רעיון המופת המוסרי. הדרך ארוכה ומפותלת, ואיפשהו לאורכה התרחקנו והדחקנו את אותו העיקר החשוב. ועכשיו אנחנו כאן. נדמה שהשיח הרעיוני בשאלת המוסר פינה מקומו לענייני דיומא – הפוליטי והחברתי והכלכלי.
מה חסר עכשיו, מה עושים עם המצב? דמיון פוליטי. יש לחזור ולעיין במשנת אבותינו הציוניים. ראוי לדון בשאלות הנוגעות לדמותה של החברה, מותר לדבר על מוסר ומותר לשאוף למופת של חברה. בכתיבה ובקריאה, בדיבור ובשידור, יש לפנות מקום למחשבה על העתיד. נראה שהשיחות באשר לפתרון בעיות החברה, פנימה והחוצה, רובם ככולם מתמקדים בשאלות העבר, החטא הקדמון וההבטחות שניתנו. מה שבאמת נעדר מן השיח הציבורי הוא הדמיון המשותף. לאן פניינו? איזה מין עתיד אנחנו מדמים בעיני רוחינו? העיסוק בשאלה זאת חיוני, והדרך לעתיד עוברת ביכולת להרחיב את הדעת ולדמיין מציאות אלטרנטיבית, מעוררת השראה ומאחדת.
- אלחנן ליב לוינסקי, שפת עבר ושפת יהודית המדוברת, המליץ, 22 במרץ 1889. ↩︎
אהבת אלוהים השכלית 