קטגוריות
כללי

אפוקליפסה מתי?

עודני דבק בחלום ילדותי הנצחי – להיות אסטרונאוט. אני משוכנע בהתאמתי המלאה לתפקיד, ואני באמת ובתמים מאמין בהיתכנות מימוש החלום. תמיד הרגשתי שאני בכיוון הנכון, ואני מצפה, לפעמים יותר ולפעמים פחות, לפנייה שתגייס אותי לתוכנית החלל בשירות האנושות. פעם אפילו נרשמתי להגרלה שערכה נאסא. עודני ממתין לאימייל, או לדפיקה בדלת בידי אנשים בחליפות, שיקראו אותי לדגל.

הרבה מהידע התיאורטי הנחוץ, והרבה מן הידע המעשי, רכשתי לי במסגרות השונות, בספרים ובמהלך חלק מהרפתקאות חיי הקצרים עד כה. את תחנת החלל הבין-לאומית אני מכיר לאשורה. חוש טכני, ותחושת ההתמצאות במרחב, לעילא ולעילא. אתם צריכים לראות אותי לוקח רוורס עם עגלה. יתרה מכך, אני כשיר פיזית ונכון לקשיים המנטליים הכרוכים בבדידות, בריחוק ובסכנה.

ואמנם, לא רק למסע חלל יזום אני מוכן. מסתבר שאותם התהליכים שהכשירו אותי בעיני עצמי לעמדת האסטרונאוט הם חלק ממסע כללי יותר. אני חיה הישרדותית.

לפני מספר שנים, אגב תהליכים של התבגרות ושל רפלקציה עצמית, הבנתי על עצמי דבר גדול, דבר חשוב. הבנתי שאני כל חיי, מאז ומתמיד, מתכונן לאפוקליפסה. הנה גיליתי לעצמי, והנה אני מגלה לציבור קוראיי, את המפתח לפשרן של כלל נטיותיי, החלטותיי ורבות ממחשבותיי. אפוקליפסה, שם קוד לבלתי-נודע, לעתיד הרדיקלי, לטוב ולמוטב שבאחרית הימים, או מה שזה לא יהיה שממתין לנו מעבר לפינה.

מה פירושה של ההתכוננות לאפוקליפסה? כיצד נכון להערך אל הלא-נודע? לשאלות הללו אין תשובה חד-משמעית, זאת לא משנה סדורה. בנוגע לקביעה זו באשר אליי כאמור, אני מפענח את עברי שלי בדיעבד, מבעד למחשבה הזאת. כלומר, בדברים שאני מתאר לא הייתה כל כוונה מודעת ומוצהרת, להכין אותי לתרחיש זה או אחר. כן קיימת מין חשדנות כללית כלפי מבנה החברה, המשיכה לטבע ולחיים בקרבו, ונטייה לעצמאות רדיקלית. ישנם אוסף גדול של רעיונות, שורה של מיומנויות מעשיות, ברירה, אימוץ והדגשתן של תכונות אופי מסוימות. כל אלו, ממבט מרוחק ובהסתכלות לאחור, נכללים תחת המטרייה הרעיונות המובאת כאן – כסיסמתה הרשמית של תנועת הצופים העבריים, היה נכון תמיד.

זה בא לידי ביטוי מגיל צעיר, תמיד אהבתי חבלים. חבל טוב, תמיד צריך לשאת בתיק, על כל פנים. חבל יכול לשרת אותך בפתרונם של אינסוף צרכים מכניים, לחציית נהר או לתליית ערסל, לבנייה ולאבטחה ולעיטור. חבל יכול לשעשע ולהעסיק, להפיג את רגעי השיעמום ולתת דרור לדמיון המתפרץ. כך מצאתי את עצמי משחק בחבלים, לומד ומגלה בכוחות עצמי קשרים, כפיתות, כריכות, שזירות וקליעות. ישנם חבלים מסוגים שונים, בהיבטי החומר ובהיבטי הצורה של החתך. חבלים טבעיים וסינתטיים, אלסטיים וקשיחים. עם החבל למדתי לבנות ולהרוס, להכפיל כוחות ולהפחית מעמסות. הכל כרוך בחבל.

לצידו של החבל, הכרת מגוון השימושים האפשריים והנכונים בו, התעניינתי לי, איך לא, באש. האש הזאת, המצילה והמכלה, האכזרית שבתופעות הטבעיות, ואחת השימושיות ביותר – זאת מלאכת אמנות של ממש. החל מהמחשבה על חומרי הבעירה, העץ המתאים ביותר לבנייתה של האש, גודלו וצורתו, והחום והחמצן שדרושים לתהליך. הארכיטקטורה של המדורה. מעין מזבח, או חרוט, או כוכב. אש לבישול, אש לסימון, אש לחימום.

בנייתה של המדורה ותפעולה הן מלאכות קדומות, כאלו שמלוות את האדם ומטוות את דרכיו מקדמת דנא. יש טוענים שהן הן מהות האדם, בוודאי תופעה שאילופה אפשרה את התפתחותו של האדם ויחודו המובהק בעולם הטבע. מדורת השבט, סביבה התקבצה לה חבורת הקופים, לאורה התפתחה השפה והשתולל הדמיון, סופרו סיפורים וצוירו ציורים. האש הזאת, בחומה בושלו תבשילים שסייעו בתהליכי העיכול ופינו משאבים פיזיולוגיים להתפתחות מוחו של הפרימט, ואגב כך פינו זמן לדמיון ולהעמקה, למחשבה מופשטת ויצירתית. אותה האש, על גילוי סודותיה נענש פרומתאוס, מפירותיה אנחנו נהנים. האש היא אמה של התרבות.

אש טובה ראוי לו לכל אדם לדעת להבעיר ולתפעל. בעולם כולו נשים וגברים נעזרים באש באופן יומיומי. בסדר היום המערבי הולכת ומתמעטת האינטרקציה הקמאית הזאת. האש מודחקת ומתרחקת מעמנו. מנועי בעירה פנימית, דיזל ובנזין, מנצלים את האש לטובות הנעה, באופן מדויק ומדוד, באופן נסתר וסמוי מן העין. היום גם הם הולכים ונעלמים, המכוניות חשמליות. החשמל מנצל את יתרונותיה של האש, הוא מעמיד לנו את היכולות לחמם ולהאיר. הטורבינה מסתובבת לה נון סטופ באיזו תחנת כח ואותן סגולות קדושות נישאות להן למרחקים על פני רשתות ההולכה. אנחנו נהנים מהאש בכל רגע נתון, מבלי שנצטרך להתלכלך ולשאוף עשן. בכל אופן, אמנות המדורה, אילוף האש החשופה, חיונית. היא זמינה ושימושית לכל אדם, וראוי ללמוד אותה לטובת הביטחון העצמי והסדר הטוב.

מצפן. ובהעדרו, היכרות אינטימית עם מיקומם ומהלכם של גרמי השמיים. השמש והצל מצביעים לכיוונים שונים במהלך השלבים השונים של היממה. קבוצות הכוכבים, כוכבי הלכת והירח, ללמדנו כיוון בשעת לילה. מיומנויות של התמצאות ושל ניווט, הן כרוכות להן באותם העזרים, ברמזים החיצוניים, כשם שהן תלויות בהיכרות ובהבנת תוואי השטח. מתי נכון לצעוד בוואדי, ומתי קו הרכס הפתלתל מתווה את דרכנו. באיזו שלוחה ראוי לנו להאחז, ומפני אילו מדרונות תלולים יש להמנע. מאין באת, ולאן תבקש להגיע. כל אלו הן שאלות מעשיות, מיומנו של נווט.

מחנאות – בחירת האתר נכון להתמקמות, מיקומם של האש בהתחשב בהלך הרוח, ומסתור מפני הגשם והשמש, בהתחשב בכיוונם. בנייתם של מחסות, בישולי שדה, מלכודות בסיסיות. כל אלו כדי להמנע ממצבי חוסר, איומים וסכנות, וכן כל אלו להנעים את זמננו בחיק הטבע, לאפשר את הבטחון האישי והנוחות לשם תצפית והתבוננות, או כל עיסוק אחר בו נבחר.

לצד כל הטוב והנעים הזה, יש להכיר את הטבע. ברמה הכללית וברמה הספציפית. לקרוא לכל צמח בשמו ולהכיר את סגולותיו. אילו מהם אכילים, ומי הם הרעילים, מי פורחים בסגול ומאילו נוטף נקטר צוף. יש להכיר עקרונות ליקוט בסיסיים, אילו מחלקיו של הצמח נרצה לאכול, כיצד נכון לעבד אותם ולהשביח את טעמם. לבד מן השימושים הקולינריים, יש צמחים שטובים לצל, לבנייה ולשריפה.

יש להכיר את אורחות החיות, וכיצד ראוי לנהוג עמן ובסביבתן. מזיקים למינהם, פרוקי רגליים וזוחלים, חשוב להכיר. נשאל מה הם הדברים המסוכנים ביותר שאנחנו עלולים לפגוש, אותם נרצה לדעת ולזהות בוודאות, מבעוד מועד. כיצד עלינו להגיב למפגש עמם, וכיצד יש לנהוג במקרה של נשיכה, הכשה או עקיצה. מעט תושייה מהסוג הזה, התבוננות ישירה באפשרות של הסכנה, הן קריטיות במצבים מסוימים, ובכל מקרה ידיעתן מפיגה מתחים וחרדות רבות. אם תדע מה הסכנות שצפויות לך תדע הרי להמנע מהן ככל יכולותייך. נער נעלייך, תלה את הציוד באוויר, ומקם את מלונתך בסביבה הבטוחה ביותר.

חוץ ממפגשים אקזוטיים ומסוכנים שכאלו, יש ערך מהותי בהכרת החי ואורחותיו. מרעולים וגללים יכולים להנחות אותנו בדרכינו למקורות המים, ולדרכים העבירות ביותר. קולות ועקבות, דרכים עקיפות לזהות את נוכחותם של שותפינו למרחב. ציפורים ועטלפים יכולים ללמד אותנו היכן מסתתרים להם הפירות המתוקים באמת, חלזונות יכולים להעיד בשמם של מים ראויים לשתיה. יש להטות אוזן, לכבד ולהעריך, ללמוד מאותם יצורים שמתפרנסים להם באופן יומיומי מן הסביבה בה אנחנו עשויים לבקר או להתארח.

כושר גופני, במידה הראויה יש לתחזק. לשחות, להרגיש בנוח במים, ולצלול, גם בעיניים פתוחות. לרוץ וללכת, מרחקים ארוכים. מידי פעם לטפס על עצים.

עד כאן רשימת התחומים עשויה להישמע לה כפנטזייה ספרותית, הרפתקאותיו של מאן דהוא שנסחף לו לאי בודד. ואמנם, אנחנו לא עוצרים ביער. אותה הגישה שמבקשת ללמוד את הסביבה ולדעת כיצד להגיב לה, אותה התושיה, נכונה גם ליציר החברה האנושית, לנוף האורבני ולאקלים הציוויליזציוני. קצת הנדסה, קצת מכונאות, יחסי-אנוש – אלו לשרתנו בעת הצורך, ובכלל טוב לדעת.

נהיגה, טיסה, הפלגה. אמצעי התחבורה המודרניים הם המצאות נהדרות, שמאוד כיף ללמוד ולהכיר. את השליטה בהם, לפחות ברמה התאורטית, יש לדעת. הליקופטר וצוללת. התנסויות שונות, במגוון כלי התחבורה ובמגוון הסביבות והתנאים, מעשירה את אותו החוש השימושי לנהיגה ולנסיעה.

מכונות. לא די שאנחנו יודעים לנהוג. עבור רוב בני האדם, קורה הדבר בדרך פלא – הרגל לוחצת על דוושת הגז, הרכב מאיץ ושועט לו בין הרים ובין גבעות. למעשה, רובנו מחווירים למראה מכסה מנוע מורם. מה פשר כל אותם ברזלים, צינורות, חוטים, רצועות ומיסבים. מה הם מיסבים בכלל? היכרות בסיסית עם המכניקה ועם עיקרי הפעולה של מכונות, לא רק שתאיין את אותו הניכור ואותה החרדה המתוארת (מנוע מעשן בצד הדרך). הן עשויות להיות שימושיות ביותר, לתיקונים ולאלתורים בכל הנוגע בכלי התחבורה, גנרטורים ובכלל. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות תלוי בשירותייה של חברת הביטוח, והם בוודאי לא יעמדו לרשותנו בשעת גוג ומגוג.

איך לתפור ואיך לסתת, מלאכת העץ וחרשות ברזל. לדעת לעבוד בכלי עבודה, לדעת לעבוד בחומר, לדעת לעבוד עם מה שזמין. היכרות עם שיטות העבודה והטכניקות המקובלות, יכולה לשרת אותנו למופת בכל תרחיש הישרדותי. חקלאות – דגנים וקטניות, פירות וירקות. חשוב לדעת את עקרונות עבודת האדמה.

רפואה, עזרה ראשונה מכל סוג. הבנתם של מנגנונים ביולוגיים, הכרת תפקודן של מערכות הגוף וידע טיפולי כלשהו – חיוניים. הידע המכני, בכל הנוגע להידראוליקה, הידע הטקסונומי, בכל הנוגע לזיהומים, עקיצות ומרעין בישין, כל אלו שימושיים במצבי החירום הרפואיים. קור רוח וקבלת החלטות רציונלית – גם הם כלים קריטיים, כשזה נוגע לדיני נפשות, ובכלל.

בכל הנוגע לציוד – אני חובב גדול של ציוד. ציוד קמפינג וטיולים טוב זה משהו שחשוב להחזיק באמתחתך. שיהיה קל, שיהיה עמיד. אבל, כמאמר הפתגם, יש לשים דגש על למידת מלאכת הדייג, במקומם לבזבז זמן ולהצטייד בדגים קפואים ליום סגריר. עושה רושם שרבים מן המבקשים להערך ליום הדין צוברים הון של ציוד ומיני מזונות. יש שבונים לעצמם מסתורים טקטיים, ויש שמטמינים אספקה בנקודות מפתח כמוסות. אני מאמין שציוד זמין זה אחלה, אבל הדגש הראוי, רמת המוכנות הגבוהה ביותר לכל תרחיש, הוא היכולת לייצר את כל אותם כלים ולהשיג את אותן המטרות בעד עצמך.

ועכשיו מילה על המנטליות הכרוכה בהלך הרוח ההישרדותי המתואר. אנחנו מי שאנחנו, וטוב שכך וראוי לחגוג את החיים על עצם זה. אפשר לשאול האם יש סיבה לחרדה מפני אסונות, האם קיימים טעם וסיבה להשתנות בשם תרחיש מדומיין כזה או אחר. אפשר לטעון שהמחשבה האפוקליפטית היא בעצמה בעוכרייו של המתכונן. מקובלת הקריקטורה של המתכוננים לאפוקליפסה כפרנואידים. למחשבה על, ולהיכרות כזאת או אחרת עם מגוון אפשרויות החירום ודרכי ההישרדות הנאותות עבורן דווקא ערך הפוך, מניח את הדעת ומרגיע את הנפש. אתה הרי יודע ללקט את ארוחת הערב שלך, אתה יודע לבנות מחסה, להגן על עצמך ועל קרובייך – מפני מה תחשוש.

בכל אופן, ההכנה המנטלית לתרחישי יום הדין מבקשת להפחית כל סוג של חרדה הקשורה בהעדר משאבים, חרדת המשבר, ולצמצם את מידת הנזק שאסון עלול להשית. ההתכוננות לאפוקליפסיה היא בחזקת פעולה שמרבה את חוסנו של הפרט, אפקט שבא לידי ביטוי בחיי היומיום, מעבר למצבי חירום. לבסוף, אם זכית לאהוב את הטבע ואת מלאכות ההישרדות, הרי שאתה סקרן ואף נרגש מאותן אפשרויות, המרחפות כלהב מתהפכת מעל לראשו של בן זמננו.

מבחינת הכישורים הנפשיים הדרושים להתמודדות עם מגוון תרחישי הקיצון, ניתן לסכמם במילה אחת – עצמאות. עצמאות ואי-תלות הן דבר חיוני, כשזה נוגע למקרים שבהם תדרש לקום וללכת, לנדוד לבלי שוב. אנחנו יצורים חברתיים, וכוחנו באחדותנו. אין פירושה של העצמאות ניתוק מן הכלל. אותה העצמאות נוגעת ליכולת שלך להגיע מוכן לכל תרחיש ולא להסתמך על אחרים. יתרה מכך, בצער, אתה עלול למצוא את עצמך יחיד בנתיבות. או אז, גם כן, ליכולת להתחבר ולשתף פעולה בלב שלם עם אחרים ערך עליון. אי-תלות מחד, וחברתיות משתפת פעולה מאידך.

הישרדות היא מנת חלקם של אלו שיודעים להתאפס, ולהתרגל למצב עניינים חדש בהקדם – האדפטיביים. סתגלתנות היא מילת המפתח. לילה אחד אתה ישן על מזרון זוגי קינג-סייז, ולמחרת אתה מצטנף במערה או מתכרבל עם שיח קוצני. תמיד תעריכו את המותרות והנוחות, ולצד זאת תזכרו שלא לקחת אותם כמובנים מאליהם. מקלחת חמה זה נחמד, מגוון מזונות טעימים זה אלוהי, אבל ברגע האמת תצטרך להתפשר על מה שיש. טוב לתרגל ולהתרגל לרעיון הפשרה.

ועכשיו, לבירור מהותם של אותם תרחישים סיוטיים מפניהם נתגונן ולקראתם נתכונן. תחת הכותרת אפוקליפסה ניתן למנות מספר סוגים של משברים שעשויים לפקוד את החברה האנושית כאן ועכשיו. ישנם אסונות טבע. צונאמי, רעידת אדמה, הוריקן, התפרצות של הר געש, התרסקות של מטאור. תלוי במיקומכם הגאוגרפי, תרחישים שכאלו יכולים להיות רלוונטיים יותר או פחות. בכל אופן, ההתחממות הגלובלית היא עניין משמעותי, וחלק מהשפעותיה חל על כל מקום. היא עשויה להפגיש אותנו עם מצבים פחות רדיקליים, כאלו שהולכים ומתפתחים לאיטם. בצורת ממושכת או הצפה הן דוגמאות לתרחישים שכאלו. גם הן בסופו של דבר עשויות להוביל לקריסה הכללית נוסח האפוקליפסה.

בהינתן אסון טבעי, וגם בהעדרו, בהשפעתם של אירועים שונים, עשויה החברה שלנו למצוא את עצמה בנקודת שבר. אסונות שנגרמים להם על ידי האדם, כמו דליפות של כימיקלים או חומרים רדיואקטיביים, מלחמות ומהפכות, עשויים להביא לקריסתו של מגדל הקלפים העדין שעליו מושתתת החברה האנושית. אנחנו חיים בעידן אולטרה גלובלי, תלותי מאין כמוהו. מתקפת סייבר שמשבשת את פעילותם של הגופים הפיננסים, או של רמזורים בכבישים, למשל, יכולות להוביל בעצמן לבהלה שתאלץ אותנו למצבים הישרדותיים. מספיקה הבהלה, חרושת השמועות בדבר מה, להביא לאפקט דומינו אכזרי שבסופו אתה לעצמך.

כולנו למודי אושוויץ והירושימה, נשבענו שלנו זה לא יקרה. הווה אומר, הסדר הפוליטי והחברתי עשוי להתדרדר לכדי כך, ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו בכל אחד מהצדדים ומהתפקידים באותה המערכה.

בשנים האחרונות חווינו על בשרינו שני משברים משמעותיים, שסימנו כאוס, ועוררו את היצרים ההשרדותיים ביותר באדם. ראשית, מגפת הקורונה שהופיעה וצצה כמו רעם ביום בהיר, ואיימה למוטט את הסדר הקיים. בואו נזכר, חלקנו מבקשים לשכוח, את הבהלה לנייר הטואלט, את המחשבות על הגירה ואת העדינות של השווקים הפיננסיים. המגפה עצמה, מסתבר, לא כל כך נוראה. בהכללה ובדיעבד, לא חלו אסונות אדירים שסיכנו ממש את קיומו של המין האנושי, את קיומם של רובנו. שרשראות האספקה לא חדלו לרגע, והעניינים התנהלו בסדר ובארגון. אבל אותם ימים, בהתחלה, ימי הבהלה, טלטלו כל אחד ואחת, שהבינו לפתע שהדברים המובנים מאליהם אינם מובנים מאליהם.

טבח השבעה באוקטובר, האסון השני שבא על חברתנו בשנים האחרונות, היה לגוג ומגוג. במשך מספר יממות אנשים נסו על נפשם והסתתרו בשיחים. אזרחים תמימים נדרשו להתגונן בידיים חשופות, להגיש עזרה ולהציל, בהעדר כוחות ההגנה והחילוץ זמינים. אחרים התבצרו בחדרי המיגון, ניצלו כל תושיה שהיא בבקשם לשרוד. ברחבי המדינה היכתה תדהמה. באיזו מין קלות מתהפך מצב העניינים, ביטחון מתחלף במרחץ דמים. המחשבה, גם אני מצוי בסכנה זאת, הובילה את כולנו חשוב כיצד נשרוד את האפשרות הסיוטית.

האפוקליפסה, אפשר שמדובר במיתוס, מיתוס מכונן. לכל דבר טוב יש סוף, ואחריתם של הימים ממתקת את הקיים. להרהר במובן מאליו, להיות קרוב אצל עצמך, בחיק הטבע – סגולות לאריכות ימים.

קטגוריות
טבע

הזיות של מטייל בודד 2

מי שלא ישן על גדת נחל לא יידע להעריך רצפה מאוזנת, שנת ישרים. היה זה הלילה הראשון. בצהריים הוריד אותי תום בלנחרון. המסלול מתחיל בעלייה מונוטונית, ארוכה בזמן ובמרחק. למעשה מטפסים על שלוחה שמובילה לשיא גובה, 3,392 מטר. את חצי השעה הראשונה ביליתי בנסיונות חבירה לשביל, המסומן בקושי. מצאתי את עצמי מזגזג בין חוות קטנות, טרסות ושבילי מריצה. בסופו של דבר נאלצתי לשוב על עקבותיי. הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.

העלייה נמשכת דרך חוות, נופים נפערים. מכיפה סמויה אחת כבר רואים את הים התיכון, בואכה אפריקה. שם פגשתי תעלת מים. מעין אוכף, ברום השלוחה, משם רואים אגם גדול בכיוון הים. עדר עיזים, כלבי רועים, סוס חום ויפה.

שם, על צוק העתים, בשעה זאת עזה הרוח. פגשתי בדרך אחד. ראיתי אותו מסדר שביל, לידו שלט ועליו 'ברוכים הבאים' בחמש שפות. מעין התנחלות. שאלתי אם אפשר ללון. אמר שאין חדרים. קמפינג? אי אפשר, אבל בעוד קילומטר נוסף יש חורבה, בה נעים לישון לדבריו. המשכתי ולשם הגעתי. חזקה הרוח. רצפה משובשת, שיחנית קוצנית. אין לי מזרון, רק שק שינה דק, קיצי. משם רואים את הכפר הבא, קַנייר. החלטתי להמשיך. השעה לקראת שש, השמש שוקעת מאוחר. ביני ובין אותו הכפר נחל נוסף שעליי לחצות, וכבר שקעה השמש על אותו מפנה מזרחי שנועדתי לצלוח.

הגעתי לשורש הערוץ, נפעם מהנוף בכללותו. מצאתי גן עדן קטן. היו שם אורנים, וצפצפה, צמחיית נחלים עבותה. וגם שפוכת של אבן מינרלית נוצצת. מדובר בשיסט. גבישי מיקה גרפיטיים, בהם מרבצי ברזל ככל הנראה. באופן כללי סלע משקע מטאמורפי, שהתרומם ונדחק בהפגש אפריקה ואירופה. המים זורמים מתחת לגשר עץ זעיר, רעוע, הם צוננים ונקיים.

התאהבתי במקום והחלטתי ששם אלון. מצאתי שנמוך בערוץ רטובה האדמה, יתושים למכביר ורעש המים עז. עשרים מטרים משם ניצב בולדר עצום. למרגלותיו שיפוע עדין. שכבתי וריתי לנכון שם לישון, על השביל ממש. חלצתי נעליי, לעסתי בגט עם גבינת עיזים שנשאתי עמי. התיישבתי על הבולדר והתחלתי את ז'אן ז'אק רוסו.

סביב השעה שמונה, קריר, ירדתי למטה, צחצחתי שיניים בנחל ופרשתי את שק השינה. נשכבתי והמשכתי לקרוא, ממתין לרדת החושך. בהלה – נחשים. קראתי בספר הדרך שבשטח השמורה מין של צפעים סנוביים (snob-nosed viper). ואמנם אני ממוקם על מין מדך נבדל, קירח מצמחייה. נחה דעתי. ובהיותי על השביל, חזירי-בר עלולים לרמוס אותי בלילה בשנתי, שעה שהם ניגשים לשתות מאותם מים מתוקים. נרגעתי.

מעליי הופיע הירח. כוכב, ועוד כוכב, קבוצת עקרב והדובה הגדולה. קצת קר, אבל בעיקר מחליק. שק השינה, לו מקדם חיכוך נמוך. על כן מחליק על פני המשטח, ואני מחליק בו, וכן הלאה, כעין תולעת. אפשר ממש להתעורר ולמצוא שרגלייך טבולות בשנתך. מאוחר שוקעת השמש. תשע ורבע, תשע וחצי, ועוד מאיר.

היה חושך כשגמרתי בליבי להמשיך במעלה המדרון ולמצוא מלון ראוי, נח. הגב כאב, קר, תנוחותי משתנות בקצב הולך וגובר, אין מנוח. נעליים, אריזה זריזה, הכל בתיק ואני ממשיך בשביל. לא נזקקתי לפנס, הירח לשירותי (אייר והירח מאיר). ראיית הלילה מחודדת, אני שם לב. מימין, הנפילה לעמק תלולה. אני שוקל צעדיי ובוחן היטב את השיפוע והמדרך, שביל צר ומתעקל. דרדרת מעליי. אני מאיר בפנס. ארבעה זוגות עיניים לוטשות, קפואות. התנועה המגושמת, מרחק רב בין העיניים. עיזים? יעלים? בקר?

הדרך ארוכה וקשה מכפי שציפיתי. משעולים צרים על תהומות צלמוות. הנה הכפר, מופיע מבעד לעיקול, מואר באור רך. כבר מאוחר ואני צועד כמו זומבי. השביל מתפצל. הרבה תעלות מים שמשקות כרמים. אני קרוב. נעצרתי ליד עץ תאנה וחשבתי על כל הבנות שהייתי איתן. כלבים נובחים, פעמון הכנסיים מצלצל אחת-עשרה פעימות. חשוך ועייף, שטוף זיעה בשלב זה של הערב.

דשדשתי בין מרבצי דשא, שבילים פתאום כולם נראו עקומים להפליא. מציאות הררית. לא רציתי להתמקם בכפר לכתחילה, כיוון שחששתי שזה עוד אחד מאותם כפרים – בר, כספומט וספסל בשמש. עכשיו מאוחר מדי לגשת, שקט שם. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בכרם, על טרסה, מתחת לכפר. הרצפה ישרה, הללויה.

נשכבתי, מוסווה, רגוע. ז'אן ז'אק מלמל על חרם ועל שקרים שסיפר. לא מצאתי מנוח, נפשי מסוכסכת וגופי דואב. טיפסתי להציץ באורחות הכפר הישנוני. נגלה לפניי כפר מרהיב. אינו נגיש למכונית. כפר עם מזרקה למרגלות כנסייה. מצאתי איפה הבר ומצאתי חצי ווינסטון זרוקה שם. חזרתי מטה לטרסה שלי, גמעתי אותה בשקיקה. התהפכתי בשנתי, עד שכנראה נרדמתי. במהלך הלילה התעוררתי לפרקים, מטעמי קור. נים ולא נים. בסוף, בשעת הזריחה, התעוררתי סופית. הקור הכריע אותי. קמתי, שינסתי מותניים, בחזרה לכפר.

שבע בבוקר, אני מוצא עצמי על ספסל מול אותה המזרקה המרכזית. היחידים הערים: שתי משוגעות, בנאים, אשת המכולת. שתי משוגעות עם שיער קצר. אחת עגולה כמו כדור, די צעירה. האחרת רזה, די מבוגרה. הן יושבות, זו מול זו, מדי פעם צועקות איזו מילה. קר וערפילי. פתאום קמה הצעירה, ממלאה דלי במים מהמזרקה ומניחה אותו בכניסה לבית הפונה לכיכר. אף מילה. יד מושטת מבעד לוילון המסורתי, המכסה את דלתות הבתים, ומושכת את הדלי פנימה. זאת, מסתבר, שעת קרצוף הרצפות. בכל הכיוונים, זקני אוחזים במגב, מזרימים מים החוצה מבעד לספי הבתים.

נגשתי למכולת, אחת שאותה גברת השלימה את מלאכת השטיפה בעצמה. בגט, גבינה, לדרך יצאתי. עוד וואדי מחורץ. צועד בשביל על דופן שלוחה. הערוץ שופע, בריכה גדולה נשפכת במפל גבוה, ארבעים מטרים לפחות. שמתי לב שהמים מתפרדים לכדי טיפות, בעודם נופלים באוויר, מכורח הכבידה.

כל הדרך אני חושב על דמותו של הנוף. תבליט ותכסית. איך נוצר ומתהווה, מה נשמר מה משתנה. התרוממות הרכס, בלייה ושחיקה, שהעמידו את אותם נחלים מחורצים. אחר מתיישבים להם זרעים, תהליך סוקסציה. טחבים ואז עשבוניים חד שנתיים ואז שיחים ועצים. אלו מתחחים את האדמה ומעשירים את תערובתה, לטובת הבאים בעקבותיהם. איפה שהמדרון תלול, לא יתפס דבר, איפה שמתון, בשפע. פירות נישאים בפי יצורים למרחקים. תאנים חובבות מים. כל דבר במקומו.

אני חושב על ז'אן ז'אק, ספרו מלווה אותי. הזיות של מטייל בודד. תמיד אהבתי את הכותרת. אהבתי את הסוגה – רצף מחשבות אסוציאטיבי, וידויים אישיים, הטיולים והרשמים. ואמנם, משהו מעט טרחני במחשבה שלו על החרם שחווה והריחוק מן החברה. "הקדש חייך לאמת", מילותיו של יובנאליס, מאירות פני שנינו. חיים של חקירה, החירות הטמונה בדבר.

סופורטוחאר. כפר קטן רדוף במכשפות. עשר בבוקר, אמצע שבוע, לא תמצא נפש חיה. הבית של הנזל וגרטל, כרעי תרנגולת, צללי מכשפות ומטאטאים מקשטים כל פינה בכפר הקטן. בשבל מסוים נפתח הבר המקומי. הזקנות מתיישבות ללגום קפה, הזקנים עומדים ליד הבר ושותים אניס.

ממשיך לצעוד. הדרך ממשיכה לעמק של פוקרה, בו שלושה כפרים זה מעל זה. אמורה להיות קצרה הדרך, תכננתי להגיע לגוש הכפרים בשעות הצהריים. ברום השלוחה עצרתי לשחות. בריכת אגירת מי-שלגים להשקיית המטעים. היה קר, מרענן. משם השביל עוקב אחת מאמות המים הפתוחות, המובילות לאותו מאגר זעיר. השקייה בשיטות מסורתיות, סכרים ידניים. מתחת לאמה מדרון מדורג, מטעים, מתחתיו מצוק ומתחתיו הדרך המובילה לאותם כפרים בבית השחי של ההר. ההליכה בצד האמה נעימה, השיפוע, שיפוע הזרימה, מתון ולאורכה שביל נוח.

בשלב מסוים אותה אמה הוזנחה, והשביל מצטופף בשיחי פטל קוצניים. מצאתי את עצמי בלב סבך צפוף. לא שביל ולא סימני דרך. תמיד זה קורה, שאתה חושב שהכל בסדר עד שאתה מגלה שהכל השתבש. ניסיתי את מזלי בשדה פרחים, טרסות נטושות, סבך מסתרע. שבתי לאמת המים, שוודאי תוביל אותי בבטחה לעמק פוקרה שלי. אספתי לי שני מקלות, עץ ישר וגמיש, ששירתו אותי לפלס דרך בין הקוצים ולהשען על צלע השלוחה.

הסבך הולך ומסתבך. הזמן נמשך והבטן מקרקרת. די חם בשלב זה של היום. בתוך דקה אחת ארעו לי שתי תאונות מצערות: חולצת הטיולים שלי, הירוקה, נקרעה בכתף, שעה שפילסתי דרכי בין השיחים. אז התחלתי לפזול שוב למטה, ושם בנסיון לרדת מאותו שביל עליון מלווה-אמה, נשבר אחד המקלות שעליו נשענתי. נפלתי, בתלילות המדרון, מעל למשוכות צבר. המקל השבור ננעץ בבית שחיי הימני. שריטה יפה, מעט דם.

עכשיו אני גולש בסלאלום מנקודה לנקודה, מתמרן עצמי לדעת. לטרסות סדר יום משלהן. אחרי שתיים-שלוש שכאלו, דילוגים מגושמים מגבוה לנמוך, אתה מפנים את השיפועים האופיניים ואת השבילים המעלים והמורדים בינהן. ידעתי שאסור לסמוך על מקל כשמענת, ידעתי ושכחתי. המשכתי לרדת ולרדת. עצרתי כדי להסדיר נשימה, להשגיח בפצע הטרי ולתכנן את צעדיי להמשך.

הסבך לא סולח. עשרה מטרים עלולים להמשך שעה קלה, הזיעה ניגרת. ביני לבין הכביש מטרים בודדים, אך ההפרדה המפלסית משמעותית בשלב זה. קיר גבוה. אני חבוט, מתודלק באדרנלין, ואף על פי כן חותר לדרכים בטוחות. ממשיך, חסר אונים, לפלס את דרכי בסבך הצפוף. שוקל שוב האם לטפס בחזרה, דרך כל אותן טרסות, ולהמשיך בדרך המים. מחליט להמשיך ולהאבק את המטרים הנותרים, עד שתמצא דרך אלגנטית לחבור לכביש.

בנקודה שבה המצוק תחתי נמוך, מצאתי שני בולי עץ שמוטים ששימשו לי סולם, ומערכת שורשים מבצבצת, בה נעזרתי כדי שאוכל להתלות מעל הכביש. חיכיתי לי, לראות שלא תמצא מכונית על הכביש ולאזור אומץ. ברגע המתאים ניתקתי את רגליי מן הארץ ונתליתי באוויר, אוחז בשורשים. עזבתי באחת, תוך שאני בועט בקיר ברגליי, להרחיקני ממנו. נחתתי עם ברכיים כפופות, כפי שתכננתי, וספגתי את עוצמת הנפילה. תפסתי את עצמי, את המקל הנותר, ומיד המשכת בדרכי. אני לא חש כאב, ואין ברצוני לגלות פגעים נוספים בשלב זה.

על הכביש, ממשיך וצועד בשול. שמש נצחית בראש צלול. עוד שעה כזאת, מואצת והנה הגשר שמעל הנהר הגדול. את פניי מקבלת תחנת כח הידרואלקטרית. זאת הייתה טחנת קמח, עד שחושמלה. סכר עצום, נפילה חופשית של עשרות מטרים. אין אפילו ארובה אחת. חוטי חשמל מובילים משם ולמעלה. ממשיך לטפס דרך יער, מעפיל לפמפינרה, כפר שאנן.

באתי בשערי המקום, מרוט וחבול. שרוול הכתף השמאלית קרוע, מתבדר ברוח, הימני מגואל בדם. דמותו של טייל. במרכז כל סמטה תעלה, מים זורמים, צוננים. השמש יוקדת, צהריי יום חם, שעת הסייסטה. התיישבתי לי בצל הכנסייה העצומה.


קטגוריות
ארץ ישראל הלשון העברית

הרים גבוהים ושמות דומים לכולם

ארץ ישראל נתברכה במגוון מרשים של תאי נוף שונים. פסיפס זה של צורות וצבעים התפתח לאורך עידנים, תחת סדרה של תמורות ותהליכים גאולוגיים, ובהשפעתם של אזורים אקלימיים שונים. כאן נפגשות שלוש יבשות ענקיות, ימים וימות. בחסות אותם תהליכים ממושכים ועוצמתיים – שפע רכסים. בהינתן איתני הטבע, השוחקים והסוחפים – צלקות הזמן בדמות נחלים מחורצים.

ובכן, שלוש פסגות נישאות לרום של מעל לאלף מטרים מעל פני הים, ואלו הם שלושת ההרים הגבוהים במחוזותינו – חרמון, מירון ורמון. הר חרמון הוא הגבוה מכולם. פסגתו בגובה 2,814 מטרים, היא על גבול סוריה ולבנון. החרמון הישראלי נישא לרום של 2,236 מטרים, גבוה בשמיים. עליו משקיף, מעבר לעמק החולה, השני לו, הר מירון. המירון נישא לרום של 1,204 מטרים מעל לפני הים. 270 קילומטרים דרומה משם, בחזקת מדבר הנגב, ממוקם הר רמון. 1,037 מטר מעל פני הים, הוא שיא הגובה של הר הנגב והפסגה השלישית בסדר ההרים הגבוהים אשר במחוזותינו.

שלושה הרים גבוהים, ולכולם שמות דומים. חרמון, מירון, רמון. שורש 'רום' ניכר בכל הר. ואמנם מסתבר שההרים נקראו בשמם בתקופות שונות, ומתוקף סיבות שונות. שמא דמיון שמקורו ביד המקרה, או שגזרון משותף לאלו השמות.

החרמון, ג'בל א-שיח' שמו בשפה הערבית וכך מוכר מזה מאות ואלפי שנים. "הר הזקן" בתרגום חופשי, וזאת על שום פסגותיו המושלגות כל השנה, הנראות למרחקים, ודמיונן לשׂיבת קודקודי הסבים. ג'בל א-שיח'. שמו העברי, חרמון, נגזר ככל הנראה מן השורש חר"ם.

חרם נזכר בימינו בהקשרי נידוי, התעלמות, ואמנם נמצאות מספר הוראות שונות ששורש זה מוסר. בספר ויקרא למשל, חרם מתפרש כרכוש שאדם מקדיש למקדש. מכאן שהוא הופך לקדוש. ומכאן גם מתפתח המושג הרעיוני בייצגו התחייבות שאדם מקבל על עצמו. בהקשר זה נמצא החרם בתפילת 'כל נדרי'. לבסוף, חרם מופיע בעולמה של המלחמה, כשלל שאין להנות ממנו (ויש להשמידו במידה מלאה או חלקית), החרמה של רכוש. ייתאפשר שהמילה 'חרמן' היא נגזרת נוספת של אותו שורש, מן הערבית 'חִרְמָאן', בהוראה של מחסור או עוני, ובפרט בפירוש של מחסור בפעילות מינית1.

מכאן הציע הרמב"ן ששם ההר 'חרמון' נאמר כדבר שאין להשתמש בו. תלילותו ותנאי מזג האוויר הקיצוניים בו, הם שהופכים אותו בלתי-שמיש. 'חרם' נאמר כך, באופן כללי, על אזור לא מיושב. המילה 'חרמון' מופיעה בארבעה-עשר פסוקים בתנ"ך. בספר דברים נזכרים ארבעת שמותיו: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר"2, וכן "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן וְעַד-הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן"3. חרמון ושרין ושניר ושיאן. רש"י מעיר ש'שניר' פירושו: שלג בלשון אשכנז [שנעע] ובלשון כנען. שניר הוא נחל הנשפך מן החרמון, ובהקשר זה נזכר ההר גם בשם 'ראש שניר'. שִׂרְיֹן נשמע דומה מאוד לשניר, אפשר שמדובר בשיכול אותיות. ושיאן מתפרש באופן פשוט ויפה, אולימפי.

בספר חנוך א', ספר חיצוני בן המאה ה-3 לספירה, מוסבר שמו של הר חרמון כמקום בו נשבעו בני השמיים, או המלאכים, והתחייבו בחרם, היינו בשבועה. "אָז נִשְׁבְּעוּ כֻלָּם יָחַד וַיִתְקַשְּרוּ בֵינֵיהֶם בְּחֵרֶם׃ וַיִּהְיוּ כֻּלָּם מָאתַיִם מַלְאָך וַיֵּרְדוּ בִימֵי יֶרֶד עַל־רֹאשׁ הַר־חֶרמוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהָר חֶרמוֹן כִּי בוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחֱרִימוּ בֵינֵיהֶם"4. מהות השבועה – לשאת נשים יפות מבנות האדם.

בן יהודה כתב על ארץ ישראל ועסק בין היתר בגזרון שמות האתרים השונים בה. כך מתאר הוא את החרמון: "הר חרמון, בנגב הרי הלבנון, כאלף ושש מאות ועשרים ושש אמה מעל לפני מי ים התיכון… ההר הזה הוא הר חרמון, לאמר הר הקדש אשר לא יקרב אליו זר (כמו חרם לה'), כי על ההר הזה עבדו לפנים הכנענים את בעל אלהיהם ועל כן קראו לו גם בעל חרמוֹן"5. אפשר להסיק שבן יהודה שאב מאותם המקורות, ונטה להסבריו של הרמב"ן המובאים לעיל.

שמו הערבי של הר מירון – ג'בל א-ג'רמק. המילה ג'רמק מיוחסת על ידי גאוגרפים ערביים של ימי-הביניים לעם או שבט שנקרא בשם זה, בארץ הלבנון6. אפשרות נוספת היא שהמילה ג'רמק מקורה בשפה הפרסית, והוראתה "קמח דק". ייתכן ששם זה ניתן להר המדובר, בהקשר של טחנות הקמח שנמצאו בסביבתו. ואדי טוואחין ("נחל הטחנות") הוא נחל מירון, המצוי למרגלות ההר, ומסורת שם זה עשויה לחזק את ההסבר השני שהוצע לעיל.

בחזרה לשאלת שמו העברי של ההר. הר מירון נודע בשם 'הר עצמון', משך רוב השנים. שמו הוסב ל-'מירון' בשנות ה-50 על ידי ועדת השמות הממשלתית. רחל סבוראי, אשת הפלמ"ח, טיילת וחוקרת בתחומה של ידיעת הארץ, התנגדה לשינוי שמו של עצמון למירון7. היא כתבה מאמר מאלף על שאלת שמו של הר זה, ביחס למקורות ההסטוריים והנתונים הגאוגרפיים. טענתה העיקרית היא שהשם מירון אינו שייך לאותו הר גבוה, בית קברו של רבי שמעון בר יוחאי. סבוראי סבורה שיש לרדת לשורשו של הדיון בשאלת שם ההר, בכדי שנוכל להבין את פשר המאורעות שהתרחשו במקומות אלו לאשורם.

ההר לא נזכר בתנ"ך, אבל הוא נזכר במקור קדום אחר – אצל יוספיוס פלביוס. פלביוס, גם אם קביעותיו ההסטוריות נלקחות בערבון מוגבל, נחשב לגאוגרף דייקן, ומכאן שרמת אמינות דיווחיו בהקשר זה גבוהה. עצמון מופיע פעם יחידה בכתביו, בתארו את שליחותו של קסניוס גלוס, מפקד ליגיון שנשלח לגליל, בכדי להכריע את האוכלוסיה שם. "כל המורדים והלסטים שבאזור זה ברחו להר שבלב הגליל, הנשקף אל פני ציפורי, והנקרא עצמון"8. מתוך תיאור המקום, הדל, שמתמצה באזכור הקרבה לציפורי, מסיקה סבוראי שמדובר בהר הגבוה, הקרוי בפינו מירון, ולא בהר עצמון המצוי בקרבת יודפת (המכונה בערבית ג'בל דַּיְדָבֶּה). טענה זו מחוזקת בעובדה שבתיאור המצור על יודפת, המובא בפרוטרוט, לא מוזכר הר עצמון כלל ועיקר. יתרה מכך, ההגיון האסטרטגי והטופוגרפי, שמכשיר את ההר כמקום מקלט למתנגדים הנמלטים מציפורי, מחזק את הוודאות שבהמצאות הר עצמון בגוש הרי הג'רמק שבגליל.

השם הר מירון נקבע בסופו של דבר על שם הישוב מירון, היושב לצלעו. צפונה ליראון ומעבר לגבולה של מדינת ישראל, מתנשא הר ששמו ג'בל מיירון. הוא נישא לגובה של 940 מטר מעל פני הים. ישנו הכפר מרון א-ראס בקרבת המקום. עובדות נאספות ומצביעות על כך ש'מרן' מופיעה כעיר מרכזית בעת העתיקה9, והיא כנראה אותו הכפר בדרום לבנון10. ייתכן שמרון נאמר כאן בהקשר של 'ראש'. כן בשפה הארמית, וממנה לערבית, המילה 'מרן' פירושה 'אדוננו'. אדוננו הוד רוממותו, כמו בשם החרמון הערבי, יכול לבטא את הכבוד וההוד שמיוחס להר גבוה, כמטאפורה לאדם או דבר מה נעלה.

נחזור לעניין המירון בשפתנו שוב. השם המודרני נגזר משמו של הישוב מירון. ישוב זה דווקא מוזכר בעתות העתיקות: בתלמוד עולה שמו של אזור זה כמרחב פורה וכיישוב כהנים. עולה שהתקיימו ככל הנראה שני מקומות שכונו בשם מירון, הצפונית והדרומית. ייתכן וזאת הצפונית אף נקראה, לשם הבדלה, 'מירון הראשה' – מרון א-ראס.

הכינוי 'הר עצמון' שויך לאותו הר ג'רמק דעסקינן, במשך מאות שנים, כפי שבא לידי ביטוי באגדות צפת. אמנם, לא ברור מה מקור כינוי זה, והאם נשמר בפי בני המקום למן זמנו של פלביוס או בהשפעתו. ייתכן שהשם עצמון, שמזוהה ככל הנראה גם עם השם חשמון, מהווה את מקור שמם של החשמונאים11. אזור זה שימר יישוב יהודי לאורך מאות ואלפי שנים. בסביבה זו חסו בין היתר מגורשי ירושלים בתקופת בית שני ושם, ברקע הנוף ההררי, ננהגה לוחמת גרילה בשלטון הסלווקי.

הר רמון, נסיך ההרים הרמים, נקרא כך על ידי 'הוועדה הגאוגרפית לקביעת שמות בנגב', שמינה בן־גוריון, והתכנסה בשנים 1949-1950. הוועדה תרגמה את שמו של 'ואדי רמאן'. לפי האטימולוגיה העממית, השם רמאן שנשמר בפי יושבי הנגב, מקורו בשמה של האמפריה הרומית. האמפריה הרומית גבלה במכתש רמון, ונראה שערוץ המכתש נקרא בשמו הערבי על שום נוכחותם של הרומאים, והסחר הענף שהתרחש על דרך הבשמים בתקופת שלטונה של האמפריה באזור. שם האמפריה הרומית, או העיר רומא, אפשר שמקורם במילה האטרוסקית שפירושה 'שָׁד', כפי שמונצח בשמו של רומולוס – מצמד התאומים רומולוס ורמוס, בני מארס, ומכונניה של העיר רומא על פי המיתוס המקובל. סברה נוספת היא שמקור המילה במילה היוונית ῥώμη, רומי, שפירושה כח או עוצמה.

המילה רמאן עוברתה לרמון, כפי שסלאם מעוברתת לשלום. שורש השם רמון הוא רו"ם. המילה מתפרשת אפוא כדבר גבוה ונישא. הולם הדבר שם הר, ומתיישב כשם בעל משמעות תיאורית.

תרשים חתך טופוגרפי, צפון-דרום. הר החרמון אינו מופיע בתרשים זה כלל. כן הר רמון נעדר, אם כי ההתרוממות בקצהו הדרומי של התרשים, הר הנגב, מהווים את בסיסו.

לסיכומם של דברים, ראינו שמאחורי הדמיון הניכר בשמות הרי ישראל הגבוהים צירוף מקרים מעורר מחשבה ותו לא. לשמות – חרמון, מירון, רמון – אין מוצא משותף. יתרה מכך, כל אחד מן ההרים נקרא בשמו בנסיבות שונות, על ידי עמים שונים ובתקופות נפרדות. ראינו שבשונה משמו העתיק של החרמון, שמופיע כבר במקרא, מירון ורמון הם שמות חדשים בשפה העברית.

ואמנם, אפשר לדון בדמיון הקיים ולהציג מחשבה או שתיים בנושא. אפשר לאמר כך: לדמיון המדובר שתי פנים – השורש המילולי והצורה המשקלית. המבנה 'קטלון', נמצא די נפוץ בשמות הרים (ע"ע עצמון, אבטליון, ארדון). יש תיאורי מקום שמופיעים במשקל 'קטלון', כך למשל עליון, תחתון, ראשון, אחרון. כך שם של תכונה או מאפיין מקום יכולים להזין שמו של הר סמוך. ביחס לשורש המילולי, מחשבתי הראשונה בנושא הייתה ששמות שלושת ההרים מתכתבים כך או אחרת עם השורש רו"ם. ואמנם עולה שרק השלישי, רמון, הוא נגזרת של שורש זה. ייתכן שמעבר לכל הצידוקים והנסיבות ההסטוריות, לשורש עברי זה השפעה כלשהי על בחירת שמותיהם המקובלים של אותם הרים.


  1. תמר עילם גינדין. בלשנות כלכלית: מהחרם בתנ"ך לחרמן של ימינוynet‏, 11.06.2010. ↩︎
  2. דברים, פרק ג', פסוק ט'. ↩︎
  3. דברים, פרק ד', פסוק מ"ח. ↩︎
  4. חנוך א', פרק ו' פסוקים ה'-ו'. ↩︎
  5. אליעזר בן־יהודה. תרמ"ג. "ספר ארץ ישראל". ↩︎
  6. יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"א. "הידעת את הארץ", כרך ה': בין תבור לחרמון. ↩︎
  7. רחל סבוראי. הר העצמון – הוא הג'רמק. למרחב, 17 באוגוסט 1956. ↩︎
  8. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). תשכ”ז. "מלחמת היהודים", ספר שני. תרגום: חגי, שמואל. ↩︎
  9. כך למשל בתעודה של תגלת-פלאסר ג’, על מסע לגליל בשנת 733-732 לפנה"ס. ↩︎
  10. יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"ה. "הידעת את הארץ", כרך ו': נוף האדם בגליל. ↩︎
  11. רחל סבוראי. הר מירון או הר עצמון? לשאלת שמו העברי האמיתי של הר ג’רמק. עבודת רפרט במסגרת קורס “גאוגרפיה היסטורית” של פרופ’ א. רייני, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. ↩︎