זבת חלב ודבש היא
ארץ זאת, מכורתנו, הר-טרשים קירח מחד והר ירוק תמיד מאידך. פרשת דרכים גאוגרפית, אקלימית ואקולוגית. בין שלוש יבשות תִּתָּלֶה, ארבעה טיפוסים של אזורים בוטניים וכל המשתמע מכך. מבחינה קונטיננטלית – שייכותה ליבשת אסיה; טקטונית – זוהי אפריקה; מבחינות אחרות, אתנו-תרבותו-פוליטו-דמוגרפיות למשל – ערב רב, קיבוץ גלויות.
ככזאת, היא מהווה בית גידול למגוון החי והצומח. בכך ייחודה היוצא מן הכלל, תהילתה לכתחילה. עושר חסר תקדים של יצורים ותצורות, כאן מקום מושבם. כן משרתת חלקת אלוהים זאת שלל נודדים, במסעותיהם העונתיים דרומה וצפונה. יש מקננים ויש שחולפים. השבר הסורי-אפריקאי, המסדרון הנמשך ונמתח לאורכה של הארץ, בחסותו היגרו הנה והנה כל מיני יצורים יבשתיים, בהם גם האדם הקדמון במסעותיו החלוציים.
טביעת אצבע ייחודית, כאמור. איפה עוד יימצא זאב טורף שפן סלע, בצל אורן? אגס בר בחברת קיקיון? אי-אפשר להישאר אדישים לדבר, ואכן לאורך הדורות התהווה והתפתח תחום "ידיעת ארץ ישראל" כתורה שבעל-פה. אנשי מפתח, למן אשתורי הפרחי ונוסעים אחרים בני זמנו, תיעדו ושיננו והעלו על נס את שפעה של ארץ זאת, ארץ זבת חלב ודבש. מלמדים כאן בבתי-ספר על דוכיפת ורקפת, ושרים שירים על הרדופים ויעלים, לילדים קוראים על שמות פרחים ונחלים. לכל סוג ומין מקומי, נוסף על השמות העממיים והשמות המדעיים, נבחר בקפידה שם עברי יפה, שמעשיר את השפה העברית ואת עולם הדימויים המשתמע ממנה. תודעת הטבע הלאומית, והתרבותית, כה חזקות ומושרשות כאן, מתוך שזכינו לחיות בסביבה כה מעניינית וברוח מקראות ישראל. יש הרבה אתוס בדבר, נושא מעניין ואליו נגיע ולו במעט, בהמשך רשומה זאת. לעתים נדמה שאין דומה לתרבות המקומית, בין עמי העולם, ביחס זה הנתון לטבע ובמקומו הכה מרכזי בחיי היום-יום הישראליים.
ארץ אוכלת יושביה
אליה וקוץ בה. על העושר הביולוגי המתואר, המשכר, נמנה מגוון לא מבוטל של מיני חיות מסוכנות. תשעה מיני נחשים ארסיים, מהחרמון ועד לאילת, עשרים מיני עקרב. זהו ייחוד נוסף של פיסת ארץ זו. באירופה רבתי, לשם השוואה, נפוץ מין אחד של צפע מסוכן (הצפע האירופי), ובמדינות רבות לא יימצא אף עקרב אחד בודד. החיים כאן פראיים, וככאלה יש שמאיימים. יצורים מעין אלו, שרצים ורמשים, מהווים סכנה קיומית. מעבר לאפשרות המפגש הקטלני, ידיעת הסכנה – היא עצמה לרועץ. חיל ורעדה מולידים חרדה. חשש זה מעצב דמות בן-המקום.
ארץ שטופת שמש. מפאת הקרבה היחסית לחוג המשווני, הקרינה פה נוכחת ביתר-שאת, רוב ימות השנה. קרני השמש מצליפות בכינון ישיר. למעשה בכל משך השנה אזורנו קרוב יותר אל הכוכב הצהוב, בהשוואה ליבשות צפוניות יותר. שמש מדבר קופחת, ים תיכון שטוף גם כן. משטר העונות כאן מאדיר את הקיץ. כפי שמעיר עמוס קינן, לנורבגי ולקנדי ולפיני לא קר בחורף, לערבי לא חם בקיץ. הם רגילים ומתורגלים בתנאיי סביבותיהם. מאידך, אנו הישראלים, עוד לא הסתגלנו ממש, ותמיד הקיץ כאן מענה נפשות מסכנות. יש חדש תחת השמש – מהגרים אירופאים שסללו את דרכם הלום והם לא התאקלמו די. החום העז, כעובדה מוגמרת, מהווה מין איום תמידי. גאולת עמנו – מציאות מסנוורת.
עומדים עלינו לכלותנו. המציאות המדינית, העוינות הנהוגה בין שבי ציון ושכניהם המזרח-תיכוניים, למן המאה העשרים, עושה שמות בחיי כלל היושבים בארץ זו. חיים פה על החרב. דורות הקריבו כל, דם ניגר שטף כל אפיק ותל. ניכור מתדלק יריבות מוליד מדון, זהו מעגל סגור. טבעם של עימותים מדיניים ממשוכים, מרוצי-חימוש ודריכות אלי קרב, לרושש כל כיס ולשחוק את רוח החיים. זכרון העמלק ותודעת ההסטוריה המדממת, החקוקה במסורת והנלחשת בצער כה רב, מדירים שינה מעיני אמותינו, מחרידים כל.
עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה
מי למשק מי לנשק, קראו אנשי העליות הראשונות, האירופאים. הם ביקשו ליישב את הארץ ולהיטמע בה. אלו הגיעו הלום, בטרם נסללו כאן תשתיות, בהעדר כל סממנים אורבניים. מתוקף היותם מהגרים, שנחתו כאן מארצות מפותחות, נוחות ומבוססות ומוכרות, התייחסו לארץ זאת כראוי לה – כארץ פרא, בה צריך ללמוד לחיות מחדש. פה זה לא אירופה.
כה פתח אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' דבר ההספד לידידו 'הפועל הזקן', א.ד. גורדון: "דרכי החיים אינם רפודים שושנים, זוהי אמת נושנה… קל וחומר לעובד היהודי בארץ־ישראל! כמה חתחתים נפגשים לו על דרכו, כמה קוצים מכאיבים, וכמה חיות רעות אורבים לו על כל צעד ושעל. הדרך בעצמה אינה סלולה לגמרי, בסכנת נפשות צריך לסול אותה בתוך הישימון, בלי כל הכנה והכשרה מוקדמת. מעולם אחר בא העובד וכאן בארץ־ישראל, צריך לשנות את כל ההרגלים שנעשו לטבע שני, להתחיל הכל מבראשית… קשה הוא השינוי הפתאומי הזה מצד עצמו ובפרט, כשחיות רעות אורבות על דרכו בצורת ערבים אפנדים, מסיתים ומדיחים".[1]
ברבות השנים, בחסות מסורות למדניות ומדעיות, בנחישות אין-קץ, ובתמיכת תקציבים מכובדים שנאספו ונתרמו לבניין הארץ, החזון קרם עור וגידים ומפעל ההתיישבות התבסס לו. תחילה בזעיר אנפין, בצניעות מכמירת לב. המבקשים להיטמע ולשרוד כאן למדו את אורחות החיים המקומיים, את חקלאות הבעל המסורתית ואת מלאכות הבנייה והשמירה. הם הסכינו לחיות בצל שלל האיומים, שמש ושרב ובצורת. את הארץ ואת סכנותיה הטבעיות למדו ולימדו, חקרו ואהבו, ואגב כך הסתגלו אליהן והתחסנו מפניהן. הפלאח והקוזאק, אלו סומנו כאידאלים לצורך התמודדות זאת. יש ללמוד את מלאכת החקלאות המקומית, ויש ללמוד הגנה עצמית והישרדות. למשק ולנשק.
והנה מקץ תקופות, כאשר הצטרפו למפעל החלוצי עוד ועוד ידיים עובדות, הלכו והתמתנו האיומים הקיומיים, שקטה הסערה המרחפת מעל לראשי המתיישבים. וכשתפחה המנייה המקומית לכדי ממדי מעצמה אזורית, התפתחה כאן תעשייה של ממש. תעשייה זאת, שהצטיינה מראשית בפתרונות חקלאיים לדרכי התמודדות עם תנאי היובש והחום הקשים, ובייצור של כלי מלחמה, להגנה ולתקיפה, הפכה לסימן ההיכר של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מאז ועד היום אלו הם שני ענפי התעשייה המפותחים והשימושיים כאן.
ותשקט הארץ. הפלאח והקוזאק נותרו פרק ארעי בסיפור המאורעות, מיתוס מכונן, קרש קפיצה נשכח ונזנח. לא עוד נדרש להתמודד עם בצורת וקדחת, עליונות צבאית הושגה גם כן. היינו לדוד והנה אנחנו לגוליית. התעשייה משגשגת, פטנטים ישראלים מצאו דרכם לפינות הנידחות ביותר של העולם. הכלכלה השתבחה והתעצמה, ושמה את ישראל המתפתחת בשורה אחת עם מדינות אירופה והעולם המפותח. האיומים שאפיינו את הארץ חדלו מלהטריד. המזגן נוקש והמים המותפלים מצויים בשפע, הערים דחקו את העקרבים ואת הנחשים הצידה והצבא ניצב על המשמר. פה זה שוב אירופה.
[1] אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', "העבודה והעובדים", כתבים מקובצים: חלק שלישי – מאמרים, תל אביב: ועד היובל, תרצ"ה.
אהבת אלוהים השכלית 