לפני כמה שנים, קרה דרך נס שנחשפתי לניגון הבא:
גישוש כל פריט מידע על ההרכב או האלבום שנקראים Relatively Clean Rivers הסתברו כמלאכה ספורטיבית. לפי אחד המיתוסים, מתישהו בין השנים 1968 ו-1969 האוטובוס של הגרייטפול-דד הושבת ואילץ את חברי ההרכב להתעכב. בזמן ההמתנה אלתרו חברי הדד הופעה לקהל המקומי. בקהל נמצאו שני נערים, שעד רגע זה בחייהם נחשפו למוזיקת פולק הררית. הדד עשו את שלהם והמשיכו בדרכם מן הכפר בו חנו. צמד הנערים, מלאי השראה, החליטו לנסות ולנגן את מה ששמעו.
השניים המשיכו לנגן במשך השנים הבאות ונחשפו לקהל מקומי, לעתים. בשנת 1975, כך מספרים, נהג ג'ון לומקס (John Lomax III), אחיינו של אלן לומקס ומוזיקולוג, דרך אותו כפר במכוניתו ובחר לעצור בו. בהיותו מוכן עם מקלט 4-הערוצים שלו, פנה לחברים בקהילה ושאל אם נמצאים מוזיקאים בקרבם. חשיפתו לצמד הנערים ההוא הניבה את הקלטת האלבום שבידנו כיום.
כך הכרתי את המיתוס המכונן של האלבום הספונטני שלפנינו. בירור מעמיק חושף את עובדת היות יצירה זו מלאכתו של פיל פרלמן (Phil Pearlman). פרלמן, חבר לשעבר בארגון Beat Of The Earth, שהיו מנגנים ג'אמים והקליטו אלבום בשם זה בשנת 1967 ואחד נוסף שיצא ב-1970 ושמו Electronic Hole. אלו נשמעים דומים לג'אמים של Jefferson Airplane מהתקופה. את Relatively Clean Rivers הקים בראשית שנות ה-70 – ברית שתניב אלבום יחידאי שיצא לאור-העולם בשנת 1975. הסאונד שמספקים 'הנהרות הנקיים' אמריקני טהור. ההפקה המוקפדת באלבום זה היא אנטיתזה להתחלה הגראז'ית של של פרלמן.
Relatively Clean Rivers ואלבומם שנושא את שם הלהקה הם פנינה נדירה בנוף של שנות ה-70, עם פולק-רוק-פסיכדליה בנוסח קליפורניה. בין ההשפעות הניקרות בסאונד הבלו-גרסי של 'הנהרות הנקיים' ניתן למנות את ניל יאנג, את הגרייטפול דד ואת Quicksilver Messenger Service. את הג'אם מאמצים הצמד ומייחדים בצורה שבאמת מאוד מזכירה את האסכולה הסן-פרנסיסקואית של הג'אמים הטובים, עם טעם כפרי-אקוסטי כלשהו. דמיון נוסף נמצא לסאונד של ה-Velvet Underground. אפשר לאמר באופן כללי שאלבום זה נשמע עשוי לרכיבת אופנוע טרנס-יבשתית. לפרקים דרך קול חליל, החומר הזה יותר ראוי להקרא מוזיקה פרוגרסיבית. אמנם, בין שירת הכפר האקוסטית והחליליית, צופן האלבום שלפנינו אקספירמנטליזם פסיכדלי.
האמן ג'ים אוונס (Jim Evans), ששיתף פעולה עם הרכבים כמו ה-Allman Brothers Band, צייר את עטיפת האלבום. האלבום יצא בשתי הוצאות רשמיות (500 פרינטים, כל אחת), שאוונס טרח להפיץ, תחת עצים, על ספסלים בפארקים וכו'. בין היתר הטמיעו חברי ההרכב את אלבומם בחנויות תקליטים, באופן פיראטי. היום התקליט נדיר מאוד.
פיל פרלמן, הנער היהודי ממחוז אורנג' בקליפורניה, היה לאושיית תרבות-נגד כריזמטית באוניברסיטה בה למד בשנות ה-60. הוא העמיק והתעניין ברוק, יזם והשתתף בהרכבים שונים באותן שנים ססגוניות. יום אחד, בהליכתו לחוף האוקינוס, חווה פרלמן הארה דתית. הוא הכיר בכח עליון והתקרב לתנ"ך. הלאה, במשך חייו, הוא ירא-שמיים. הרעיונות שהעסיקו אותו באותן השנים חלחלו ליצירתו המוזיקלית, הוא ביקש לעורר את זולתו להשתתף במסע למציאת שלמות. ב-Relatively Clean Rivers לובשים רעיונותיו המטאפיזיים צורות מלודיות וליריות שונות. מבחינה מוזיקלית, קטעים שלמים מן האלבום נשמעים כמו ראגה הודית – ארוכים, מונוטוניים, רפיטטיביים. אספקט נוסף של חקירה זו הוא אוריינטליזם – שימוש בכלים לא-מערביים (למשל בגלמה ובוזוקי ברוח הרבטיקו היווני, בשיר Persian Caravan), מודוסים ומוטיבים אקזוטיים.
באחורי עטיפת האלבום, קורא פרלמן לשלום במזרח התיכון (“Hoping we can all get together, the Arabs and the Jews and melt down weapons into water sprinklers, tractors, shovels, and hoes”). מבחינה לירית, נמצא בשירי האלבום מנטרות, ביקורת על החברה ומוטיבים אלוהיים-נבואיים. לדוגמא, מתוך A Thousand Years:
God sent the message down
To try to bring us to his side
There's no place else to run my friend
There's no place left to hide.
פרלמן המשיך לחיות באמונתו המיוחדת. לימים, שינו הוא ובת-זוגו שם משפחתם לגדען (ע"ש גדעון הגיבור המקראי). בנו שהתאסלם הואשם בבגידה על פעילותו בארגון אל-קעידא. דמותו מוכרת בתור "עזאם האמריקאי", שהיגר לפקיסטן ושימש כדובר בארגון.
אני חושב שסאונד כזה בדיוק זכה לריוויזיה בשנות ה-90 ותרם לעיצובן של להקות כמו The Flaming Lips והשפיע על מוזיקאים כמו Gruff Rhys (Super Furry Animals). החבר'ה של Wilco ציטטו אלבום זה כהשראה מרכזית על יצירתם.
אהבת אלוהים השכלית 