קטגוריה: ענייני לשון בפרשת השבוע

פרשת ׳ויקרא׳, הפותחת את ספר ׳ויקרא׳ השלישי למניין החומש, עוסקת בהלכות הקרבת קורבנות. בהמשך לרצף הפרשות הקודמות לזאת, הנמשך למן פרשת ׳משפטים׳, מביאה פרשת ׳ויקרא׳ מן הנמסר למשה במעמד הר סיני. מלאכת מחשבת מדוקדקת של חוקים ושל נהלים מובאת באוזניו של משה שליח עמנו, לניהולו של הפולחן באוהל המועד ובידי הכהנים.

פרשת ׳ויקרא׳ מעמיקה בתיאורי הבשר והאיברים, באנטומיה של הקורבן. ניתן לסכם ולאמר שהשדה הסמנטי המרכזי כאן מתרכז בשלושה תחומים: בשמות האיברים — כבד, כליות, יותרת, כסל (שריר באזור המותן); בפעלי מלאכת הקורבן — שחיטה וזבח והקטרה, שפיכת הדם והזתו (שורש נז"י/נז״ה); וכמובן, במיני הבהמה והעוף המועמדים להקרבה — בקר וצאן, עזים וכשבים (על כך בהמשך), עוף, תור, יונה.

נושאים ברומו של עוֹלָה ותיאורים נוטפי חֵלֶב, שעשויים לעורר בחילה בקורא התמים. ובתוך כל הפירוט הזה, ושפתו המעט חזרתית, אנו דולים פניני לשון חשובות.

שַׁמְנָהּ וְסָלְתָּהּ

השמנה והסלתה, המובחר שבמובחר, ׳האליטה׳ בהקשר החברתי-אנושי. ביטוי יפה ומתוחכם שרובנו טועים במקורו. יש שכותבים ׳שמנא וסלתא׳ ופוטרים את שאלת מקור הביטוי, בהזרתו לארמית.

כולנו חשבנו שמדובר בשמן ובסלט, כמיטונימיה לדבר המשובח שבסעודה. אכן השמן נחשב לסמל סטטוס בחברה הלבנטינית, מאז ועד היום, שנאמר בספר קהלת ״טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב״ (קהלת ז׳, א׳). פירושו של דבר, שהמוניטין של אדם יקר מעושרו החומרי, שבא לידי ביטוי בשמנים טובים למאכל ולמושח על גוף. ואמנם, קריאה במקורו ובמופעו היחיד של הביטוי במקרא מלמדת פירושו המיידי והמובן לכל.

פרק ב׳ לספר ויקרא פותח בתיאור סוג של קורבן, קורבן של סולת ושמן ולבונה: ״…מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קׇרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה״. אותו הקורבן יש להביא, כמצווה בפסוק העוקב שם, לבני אהרון הכהנים, ״וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסׇּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כׇּל לְבֹנָתָהּ״, והכהן יקטיר את המנחה על המזבח.

מדובר איפוא בסולת! בפסוק הראשון כאן מצוינים חומרי הגלם: סֹלֶת, שֶׁמֶן, לְבֹנָה. בפסוק השני מדובר בצורות השייכות: סׇּלְתָּהּ = הסולת שלה; שַּׁמְנָהּ = השמן שלה; לְבֹנָתָהּ = הלבונה שלה. על כך אנו למדים מן ההקשר ומן הכתיב. המפיק, אותה נקודה בתוכה של הה״א החותמת את שלושת המילים הללו, מעידה על צורת השייכות לנקבה.

יש לאמר ולהגות שמנה וסולתה בעצם, שהרי הקמץ במילה סׇּלְתָּהּ הוא קמץ קטן. הטיית השייכות משנה, במקרה זה, את אופן ניקוד המילה. בצורתה הסתמית (׳סֹלֶת׳) ההברה הראשונה בחולם חסר. ובצורת הנסמך (סׇּלְתָּהּ) בקמץ קטן. הקמץ הקטן הוא תנועת o קטנה, כך שאופן ההגייה נשמר בדיוק. הקטנת התנועה, שבאה לידי ביטוי בחילוף החולם בקמץ קטן, היא פועל יוצא של הטיית המילה. הטיית המילה (סולת←סולתה) משנה למעשה את טעמה של המילה, סולת המלעילית לסולתה המלרעית. ההטעמה שמתרחקת מן ההברה הראשונה מקטינה את תנועתה, בדומה למנגנון ההיחטפות, שם הברה מקבלת שווא או חטף (באותיות הגרוניות).

לסיכומו של נושא, ואם נרצה להגדיל ראש ולדקדק, מהיום נאמר ״השמנה והסלתה והלבנתה״.

מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים

שיכול אותיות היא תופעה מוכרת בלשון המקרא. זהו עניין לשוני-פונולוגי רחב יותר. כולנו מכירים את שיכולי העיצורים בפעלים כמו הִסְתַּפֵּר, הִשְׁתַּדֵּל, הִצְטַלֵּם, המשתייכים לבניין ׳התפעל׳. כנראה שיותר קל לאדם הממוצע, כפי שעולה במקרים הנ״ל, שלא לבטא אות שורקת (ס׳, צ׳, ש׳) לאחר שווא נח, הנתון בתי״ו של בניין ׳התפעל׳.

שיכול עיצורים בשמות עצם מוכר מכמה מקומות במקרא. עָיֵף לעומת יָעֵף, המוכר לחלקנו משמה העברי של תסמונת הג׳ט-לג, יעפת, ונאמר בברכת השחר "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ" (ישיעו מ׳, כ״ט). מַזְלֵג מקובל לצד מַלְגֵּז (מעין קלשון בלשון חז״ל, מכאן בימינו מַלְגֵּזָה). המילים בֶּהָלָה ובַּלָּהָה (״חלום בלהות״) קשורות גם הן בקשר שיכול עיצורים, וכן שִׂמְלָה ושַׂלְמָה — כפי שמשורר אלתרמן: ״נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט״ (מתוך ׳שיר בוקר׳). וגם בפרשת ׳ויקרא׳ פֶּדֶר, שמובן כחלק מהשומן שמופרד מבשר הקורבן, ויש שטוענים לשיכול עיצורים מפרד, היינו לשון הפרדה.

מכאן שכֶּשֶׂב היא צורה חלופית למילה כֶּבֶשׂ.

חלב על הזמן

המילה חלב מופיעה עשרים וארבע פעמים, לאורכה ולרוחבה של פרשת ׳ויקרא׳. בניקוד חֵלֶב, על שלל הטיותיו (חֵלֶב, חֶלְבּוֹ, חֶלְבָּהּ). חלב זה הוא שומן שמצטבר באיזורים מסוימים בגוף הבהמה, האסור באכילה. אותו נהוג להעלות כקורבן. המילה חלב מוכרת גם כשעוות נר, על בסיס אותה הסיבה החומרית. הבל הביא כזכור ״מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן״ (בראשית ד׳, ד׳).

מעניין לציין שלמילה חָלָב שתי צורות נסמך מיוחדות: חֲלֵב (״גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ המפורסם שמופיע בשמות כ״ג, י״ט) וכן חֲלַב (״קפה הפוך על חֲלַב סויה״). בפועל, בלשוננו, חלב נשאר חלב, כיוון שהחי״ת בראש המילה מנוקדת בצורת הנסמך בחטף פתח, ונהגית בדיות כמו פתח וקמץ. בשונה מהמילה שָׁלָב, שנהגית בסמיכות שְׁלַב (״שְׁלַב הַגְּמָר״), לפי מנגנון ההיחטפות שמתאר את התקצרות התנועה עם התרחקות הטעם ממנה, לשווא. במקרה של האות חי״ת, הפותחת את המילה חלב, מתקבל חטף פתח כיוון שהיא אות גרונית.

וכיצד קשורות חֵלֶב וחָלָב? ח-ל-ב הוא שורש שמופיע בשפות שמיות רבות, עם משמעות בסיסית הקשורה לשומן, הזנה, והפרשה. נראה אף הגיוני ששני סוגי החלב, הנוזל והשומן, מקורם בביטוי דומה.

עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג

שוגג, בלשון ההלכה, איננו אלא אדם שעבר על אחד מהאיסורים (״מצוות לא-תעשה״), בתום לב. או שלא ידע את דבר האיסור שעליו הוא עובר, או שלא היה מודע לקיום תנאיו, למשל לא ידע שהמדובר ביום השבת או בימי בין-המצרים וכו׳, שבהם חלים איסורים מסוימים זמניים.

השורש שג״ג שב ומופיע בהטיות שמניות שונות, והוא קשור לשורש שג״י/שג״ה, המוכר למשל מהשם ׳שגיאה׳. דרכם של שורשי גזרת נלי״ה (נחי ל׳ הפועל י׳ או ה׳) אחדים לשמר הקבלה לשורש כפול עם אותה הליבה הסמנטית. שג״ה ושג״ג דומים מאוד בהוראתם, הגם ששגג משמש בעיקר בהקשרים משפטיים כאמור. ייתכן שמדובר בנגזרות שונות של אותו שורש שמי קדום, שהלכו ונפרדו בצורתם ובמשמעותם הפרטנית. דוגמה נוספת למערכת יחסים שכזאת, שבין גזרת נלי״ה והכפולים, מוכרת מהשורש רב״ה והשורה רב״ב. הראשון מבטא תהליך של גדילה, ריבוי, והשני מוכר מהמילה רבבה. כנ״ל דמ״ה, דום ונדם, לעומת דמ״ם, דומם ודממה.

רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה

ביטוי שחוזר על עצמו פעמים רבות בפרשת ׳ויקרא׳, בהקשר של הקרבת הקורבנות, הוא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָֽה (7 מופעים) ולצדו אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה (6 מופעים). בביטוי זה פגשנו לראשונה בפרשת ׳תצוה׳: ״וְהִקְטַרְתָּ אֶת כׇּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה הוּא״ (שמות כ״ט, י״ח).

מפתה כשם שמשעשע, לקרוא ״ריח ניחוח אִשָּׁה״ (שורש אנ״ש), מעורר את החושים. אבל המילה אִשֶּׁה (שורש אש״ש) נפרדת מאחותה. אִשֶּׁה קשורה באש, היא לפי רש״י לשון אש קטנה שצולה את הקורבן. ויש שמפרשים היא הקורבן הנצלה באש, וניחוחו נישא ממנו והלאה.

כך או כך, ריח ניחוח אשה לה׳ מתפרש כריח שמביא נחת (יש שקושרים ניחוח ונחת) לריבונו של עולם. וברוח זמנים אלה — תעלה את הקורבן שלך ותעשה את ״הבוס מבסוט״.

לבסוף, עיון קרוב בשורש קר״ב מגלה מגוון רחב של שימושים, וייתכן שמקורם המשותף ומשמעותיהם החופפות נובעות בדיוק מן ההקשר המובא כאן — העלאת הקורבנות. קורבן עצמו איננו אלא נגזרת אחת, כמו גם קרב וקרביים. ויש שמקשרים את הקרבן ואת פעולת ההקרבה עם המושג של התקרבות, התקרבות אל האל. הרמב״ן מקדם הקשר זה בפירושו על ויקרא א׳, פסוק ט׳: ״וכל קרבן לשון קריבה ואחדות״.