שבע בבוקר, חוף גאולה. סיגלתי לעצמי מין שגרה – חצי שעה של צעידה על החול הרך, חצי שעה של מתיחות, חצי שעת שחייה, בים הפתוח. יורד מהבית, יחף, בקבוק מים ומשקפת-שחייה. המפגש עם החול הקר, קרומו שהתקשה בצינת הליל, ריכוזים של עקבות יונים. אני מניח חפציי על גג המצללה, ופונה צפונה. שקט מסביב.
ההליכה בחול הרך מאתגרת את המובן מאליו, תנועת ההליכה. המשטח בולם במידתיות, כמו נוזל לא-ניוטוני תנועה מהירה תגביר את ההתנגדות. ניתן לחוש את שורש התנועה במרכז המסה הגופני, במורד הגב. הדרך להתמודד עם החול הטובעני הזה, ולצבור תנופה, הוא בהתכווננות והמודעות לפיתול הגוף, באותו אזור של האגן. הרגל נטועה בקרקע והכתף הנגדית לה כבר מושכת קדימה ומחלצת. איזו תחושה טובה לכל הגוף, אורגניות של הליכה חייתית.
אגב צעידה אנחנו למדים על אודות מצב הים, התרחשויות ליל אמש החופיות ומזגי האוויר. אינדיקציה ראשונה, אותה רואים כבר מרחוב יונה הנביא, היא צבע השמיים וכיסוי העננים. לאחר מכן נגלה הדגל המונף על סוכת-המציל, רמז לבאות. למעשה אני סיגלתי איזו רגישות ברומטרית בגופי. לחץ האוויר ניכר בשעות בוקר לא מופרעות, והוא לבדו מלמד על מצב הים הצפוי. לחץ אטמוספרי גבוה – ים נמוך ושקט, שכמו נדחק תחת עמודת האוויר החולשת עליו; לחץ נמוך – ים גבוה, סוער, גועש, כמו מבקש להישאב מעלה לואקום הסביבתי.
פה דג מת שנסחף, שם דיונון שרוע. הציפורים, שחפים חורפים, עורבים ויונים מתמידים. בעונת החורף קורמורנים חונים על שוברי הגלים. יש את ההוא שיושב וקורא בטרומפלדור, המבוגרת שצועדת ונשענת על שני מקלות הליכה (ומזכירה לי את הפילים של דאלי), חבורת הנשים השזופות, הבחור של הטאי-צ'י על פרישמן, מדי פעם שיכור או בטלן זרוקים על החוף, ברוריה וחבורת המטקות של חוף גורדון.
הלוך וחזור אני צועד, צפון ודרום. המצילים מטאטאים את מרפסות הסוכה, מתירים את אופנועי-הים ומעמידים חסקה בגבולות אזור הרחצה. מדלג על משוכת הסלע של טרומפלדור, מאבד שיווי-משקל על הסלע ומוצא אותו שוב על סלע סמוך. הדילוג המהיר הזה מחייב חשיבה זריזה ותגובה גופנית הולמת, מין קורדינציה קדמונית.
בחזרה בגאולה, אני מתמקם. מתחיל מסיבוב פרקי-הידיים, ואז המרפקים, ואז הכתפיים. עומד, כורע, יושב ושוכב, מותח ומעורר כל שריר ומפרק מראש ועד בוהן. ריטואל חוזר, תחושה נעלה של שחרור כל חתיכת בשר ועצם. את הסשן הזה אני משלים בשכיבה על גב, שקטה וממושכת, מתכסה בחולות. קם, מנער את עצמי, מציץ בשעון, ומצטייד במשקפת השחייה. מתחיל לצעוד אל עבר המים, שומר על דופק נמוך ונשימה מודעת. הליכה לקיסריה של חנה סנש תמיד מזכיר לי את אותו הרגש.
טובל בימות הישועה. מכאן והלאה כמו טרקטור שנתקע על הילוך ראשון, ממשיך באיטיות קצובה. קרסוליים, ברכיים, טבור ואז מגיע רגע האמת. קפיצת האמונה, קפיצה נחשונית פנימה, אל תוך הגל המתרומם. צלילה של כמה שניות, אני צועק אל הדגים. מגיח על פני המים לשאיפה אופקית, כתף מתרוממת ומתקפלת, כמו מצביעה קדימה, אל לב הים. הגוף מתיישר, יד שמאל נמתחת לאחור ואני נכנס לריתמוס.
גם כאן, ציר הסיבוב הוא האגן המתפתל. מסתובב בתנועת מטוטלת, ימינה שמאלה ימינה. נושף באפי מנות קצובות, בכל הטייה של הראש, שואף אל פי שלוק של אוויר וממשיך באותה תנודה. התנועה האסימטרית, באה לידי תחושה בגוף המצטלב. יד נמתחת אחורה בעוד שאחותה מבקיעה את קרום המים בחדותה, קטר שצובר תאוצה אופקית תוך תנועה סיבובית. נשיפות ושאיפות, אני נכנס לריתמוס.
הקרקעית כמו טביעת אצבע מקומטת, רכסים רכסים של חול. אור השמש הנמוכה משתקף ומאיר את המצע כרשת מעוינים תזזיתית, שיש מוערק. דגים עטים על כל חתיכת חומר אורגני שנקלע לאותם חריצים סדורים. לאט לאט מתרחקת הקרקעית ממך הלאה, המים נעשים קרים בבת אחת. עוד מטרים ספורים ואתה בפינת שובר הגלים. שם באופן מקומי עוד יותר קר, נראה שהסלע דואג לספוג את החום. אגודות דגים, קבוצות גדולות פה ושם.
הסיכנים דומים לסכינים, הם נוצצים את אור השמש כמו כדור דיסקו, נושכים אצות. שפמית ארסית, להם הדייגים קוראים 'נסראללה' כיוון שפלש בשנת 2006, במהלך הקיץ של מלחמת לבנון. הם אדירים, מתגודדים ליצירת ענן מתוזמן, זרזירי הים. דפדופים אטלנטיים, סרגוסים, מדי פעם איזה טווסון. אתה ממשיך מחוץ לשובר הגלים, הים הפתוח. מוודא שאין סירה ואומד את עוצמת הזרמים.
תופס מרחק בטוח מן הסלעים ושוחה צפונה לאורך השובר. אותו מקטע הוא המרגש ביותר. אתה מרחף מעל מבני הסלע שמרכיבים את השובר התת-ימי. פה ושם איזו מערה, דקר כזה או אחר, לוקוס, מבצבץ ממקום מארבו. בדרך כלל בשלב זה של החתירה אני מסתכל על הירח שאולי עוד שם לקראת שקיעה, במחצית מחזורו השנייה. תוך כדי מעקב על תכולות השונית, מזהה את שלושת עמודי השלטים שמסמנים לי כמה קרוב אני לסופו של השובר.
אני ממשיך ועוקב אחר קו מתארו של השובר, גם כשזה מתעקל בחזרה אל עבר החוף וממשיך ובפניית הפרסה עד להיפוך הכיוון דרומה. שם בפינה המים מתקררים שוב, מבעבעים את קצף הגלים המתנפצים, ושם אפשר לראות חתולי ים מרחפים בתקופתם. מכאן והלאה, זה המקטע הרדוד והשקט של המישחה.
עכשיו אתה שוחה בעומק של מטר אחד, ופחות מזה. כשהמים נקיים וצלולים זה רגע שיא. פתאום ההתקדמות מהירה, ניכרת. להקות דגים מדלגות הנה והנה. מדי פעם איזה דיונון מרחף לפתע מתוך החול המסווה, רכיכה מתגלגלת בקונכיתה. פה הכי סביר לפגוש תמנונים למשל. הדרך חזרה תמיד קצרה מן הדרך הלוך. אני מגיע לסוף השובר הפנימי, מתהפך על הגב ושוחה כמו מדוזה בחזרה אל החוף. זאת מין תנועה שפיתחתי בעצמי, חתירה מסונכרנת בידיים, כמו משוטים על סירה שהיא גופי הקעור.
יום ביומו, בוקר אחר בוקר, את שגרת היום אימצתי לי. השחייה עצמה היא גולת הכותרת. יש משהו כה שליו בתנועה הזאת, בהרגשה. אתה מתנדנד ומתקדם במים, כמו בורג חודר. הנשימה הקצובה והמועטת יחסית, והגוף הפעיל, צורך חמצן. הציפה, ורעש המים, המלח בנחיריים. ביצוע מושלם של התמרון יביא אותך למין מצב תודעה היפנוטי. אתה חותר ומייבש את המח מן החמצן העודף, נכנס לתרדמת מנטלית.
בכל יום, המפגש עם הטבע, בחוץ ובפנים המים, הנופים המשתנים, ניואנסים. זאת לבדה חוויה מרוממת נפש.
אהבת אלוהים השכלית 