אהבת אלוהים השכלית

יחידות המידה הנהוגות, לאורך, לזמן, למסה ועוד – יש טבעיות ויש מלאכותיות. יום הוא יחידה טבעית, אסטרונומית – מחזור סיבוב אחד של כדור הארץ סביב עצמו; ושנה היא הקפה סביב לשמש. לעומתם חלוקתם של הימים לשעות, וחלוקת השעות לדקות וכיוצא באלה, סינתטית, תרבותית-קונבנציונלית. אלו הן יחידות מידה נהוגות של זמן. הימים והחודשים והשנים והעידנים כתובים בכוכבים. מדוע אמנם, ובאילו נסיבות, חולקה היממה לעשרים וארבע שעות, מדוע אלו נפרטות לתתי-יחידות פי שישים, ולמה שבוע נקבע ככזה בן שבעה ימים.

אותות שמימיים

כאמור, ראשונה ומובנת מאליה, ניכרת לכל יצור חי, היא היממה. סדר היום קבוע – פרק זמן מואר, פרק זמן חשוך – מחזור יציב. עין פרימיטיבית ביותר, כזאת שמצויה בקרב תולעים שטוחות ובמינים מסוימים של מדוזות, מסוגלת להבחין בין אור וחושך. תאים מסוימים רגישים לאור, כך גם בצמחים. למעשה, לא צריך עיניים בשביל לחוש ביממה על בשרך. הסביבה הארצית משתנה בצורות משמעותיות באופן מחזורי יום-יומי, חדשות לבקרים. גאות ושפל הם דוגמה למחזור כמעט יומי שכזה, החום והקור במקומות שונים, משטר הרוחות. שעונים צירקדיים (circa dia – בערך יום) הם אותן ההתאמות הביולוגיות באורגניזמים המסנכרנות את פעולתו עם משך היום. שעה לישון בה, ושעה לשחר מזון, שעת הורמון ושעת אישון. ישנם פעילי יום ופעילי לילה, והפרחים פורחים בשעות שנוחות לכל מאביק.

השנה, הקפה אחת שלמה של כדור הארץ את השמש הצהובה שלנו. ברור שאי-אפשר להיווכח במיקום היחסי של כדור הארץ דרך עיניו והתודעתו של שוכן הפלנטה בן המקום. ואמנם, יש לשנה את אותם האותות הניכרים בהילוכה של השמש בשמים, כפי שבאים לידי ביטוי בדמותו של הצל. הגאומטריה של מערכת השמש – ציר סיבובו של כדור הארץ (ישר שחוצה את שני הקטבים של כוכב הלכת) נוטה ב-23.5 מעלות ביחס למישור המילקה (מלשון ליקוי), המישור המכיל את מסלול חוגו של כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת בקירוב. פירוש הדבר, שהתקדמותו של כדור הארץ במסלולו מקיף השמש מאירה חלקים שונים של הפלנטה באור שונה, חזק יותר או פחות, במהלך נסיעתו במסילת השמיים. בחודש ינואר, חורפו של חצי הכדור הצפוני, השמש נראית מבצעת בשמיים מסלול שטוח ונמוך. זה קורה כשציר הסיבוב נוטה החוצה ממעגל השמש, בכיוון הצפון, עד כדי כך שחוג הקוטב הצפוני, הכיפה המתוחמת בקו רוחב 66.5 מעלות, נותר חשוך לגמרי. אותה עונה קרה, מפאת המרחק האפקטיבי שבין המקום ומקור האור והחום, וכן בשל קוצר היום והאור הקלוש. בעונה ההופכית המצב הפוך. בנוסף לאפקט ההטייה והשלכותיו, מסלול כדור הארץ המקיף הוא למעשה אליפסה, כך שבאופן כללי מתקרב ומתרחק עולמנו מהשמש במחזוריות קרובה, סינכרונית.

מכאן מהלכן של העונות, הדינמיקה של השנה. יש עונות חמות וקרות, יבשות ורטובות, בהתאם לאקלים שנגזר מזמינות השמש והאנרגיה שזאת מוסרת. החיים מותאמים לשגרה זו. עונתיות הצומח, תקופת הנביטה והצמיחה, הלבלוב והפריחה, נגזרת מסדר הדברים הזה. מרבדים מוריקים, יערות נושמים, מושבות אלמוגים זוהרות, זוהי תפאורת הפלנטה והחיים בה. מחזורי הייחום והרבייה מותאמים לסיכויי השרידות והשגשוג האופטימליים. האביב, primavera, עונת השפע והנוחות, אחרוני הדובים מתעוררים מתרדמת חורפם, פרפר פורש כנף. יש מקום אפוא להניח שכשם שמחזור היום מולך במציאותו של כל יצור, כן מחזוריות השנה. זה עוד סוג של יחידה טבעית. אבל אפשר להגיד שהסתיו לשנה הוא כמו אחרי-הצהריים ליום, חלק יום, חלק שנה.

והחודשים, שניים עשר הנהוגים, הם מין יצור כלאים. יש בלבול מושגי בין לוחות השנה השמשיים והירחיים. חודש אסטרונומי, ירח בשמו העברי או חודש על שם התחדשות הירח, הוא בן 29.5 ימים ארציים. למעשה קיימות הגדרות שונות של חודש, אך חשוב להבין שזאת הנהוגה בפינו, מולד ירח ועד אחריתו, לוקחת בחשבון את תנועתו של כדור הארץ סביב לשמש בכל אותו החודש, איזה חלקי שתים עשרה של שנה שמשית, תוספת מרחק שעל הירח לכסות בכדי לעמוד בפוזיציה דומה שבין כדור הארץ והשמש. בטבע יש מי שהתרגל למחזורים אלו. האלמוגים, בלילות של ירח מלא, משריצים. אורחות החיים של יצורים פעילי לילה מושפעים ממצב הירח.

שנים עשר המזלות האסטרולוגיים הם שתים עשרה קבוצות כוכבים מיוחסות, שייחודן בעצם מיקומם על המשכו של מישור המילקה, הרחק הרחק ממערכת השמש. אלו משמשות תפאורה קבועה, עוגנים נעוצים, בתיאטרון הקוסמי. ניתן ליחד כל אחד משנים עשר פרקיו של מסלול כדור הארץ מקיף השמש, שעה אסטרונומית, לפי הקבוצה "המארחת" את השמש באופן זמני, הרקע שמאחוריה. כך מזל זה או אחר נקשר בחודשי השנה.

מחזור נוסף, מוכר פחות שכן אינו ניכר בחייו של אדם, הוא מחזור נקיפת ציר כדור הארץ. זוהי תופעה שבה ציר הסיבוב של כדור הארץ (זה הנטוי ב-23.5 מעלות) חג בעצמו סביב מעגל בשמיים. כשם שסביבון שמהירותו דועכת מפתח תדירות משנה שכזאת, זוהי נקיפה (פרסציה). כוכב הצפון, זה שציר סיבוב כדור הארץ מצביע עליו ולו אנו קוראים פולאריס, הוא תופעה מקרית, מציאות זמנית. לקודמו בתפקיד קראו כוכב, Kochab, המוכר גם כ-β Ursae Minoris, הכוכב השני הכי זוהר בקבוצת הדובה הקטנה. והבא בתור צפוי להיות אכרנר, Achernar, מהשפה הערבית 'אחיר א-נהר', קצה הנהר, שכן הוא שוכן בקצה קבוצת ארידנוס, המיוצגת כנהר.

זמן המחזור של תנועה זו, בקירוב – עשרים ושש אלף שנים! הדבר היה מוכר כבר ליוונים. היפרכוס נוכח שמיקומם של כוכבים מסוימים משתנה משנה לשנה במעט, הוא מדד סטיות אלו בדיוק רב והציע את התנועה המחזורית הזאת. תלמי פרסם ושכלל את תגליתו של קודמו. הנקיפה ומשכה נודעו גם בתרבויות אחרות ובאופן בלתי תלוי. יש עדויות לכך בכתבים הבבליים, ובמצרים העתיקה, בבני המאיה (שנוי במחלוקת), בסין ובהודו. 'שנה גדולה' שכזאת באסטרולוגיה, מורכבת משנים עשר עידנים, שנקראים על שנים עשר המזלות (the age of Aquarius). כל עידן שכזה נקרא על שם הקבוצה עליה מצביע כדור הארץ הנוטה ביום שוויון האביב.

שתים עשרה שעות הוי היום

סביר להניח ששגרת יום התקיימה מקדמת דנא. האדם לא יוצא מכלל זה, ותמיד הכיר והתנהל לאורם של מאורעות השמיים. בימי קדם, לא נדרשה ככל הנראה חלוקה מדוקדקת של היום. יוצאים לצוד בשעת הדמדומים, סועדים לעת ערב ומקיצים עם שחר. גם החקלאי ורועה הצאן מקיימים שגרתם בלא כל צורך בשעונים. חלוקת היממה ליחידות משנה, גם את היום וגם את הלילה, הופיעה לצדן של התפתחויות טכנולוגיות וסביב שאלות דתיות, בין היתר.

ראשית חכמה, חילקו את היום ואת הלילה ליחידות משנה. סביר להניח שהכירו והבדילו בין שעות הבוקר, הצהריים ושאר היום, וכן מהלך הלילה. 24 שעות שימשו את המצרים הקדמונים בחלוקת היממה. 12 שעות יום (daylight), 12 שעות לילה (nighttime). את היום חילקו כך בעזרת שעוני שמש, את הלילה על פי סדרה של תריסר כוכבים שזורחים במהלך הלילה. חלוקה כזאת של היום והלילה כחצאי ימים, שונים באורכם, נהוגה גם במסורת התלמוד, ובעיקר זכורה לטוב חלוקת הלילה לפי רבי אליעזר ורבי נתן: באשמורת הראשונה חמור נוער, בשניה כלבים צועקים ובשלישית תינוק יונק משדי אמו¹. כאן נזכרת שאלת חלוקתו של הלילה ביחס לשאלה 'מאימתי קורין את שמע בשחרית', היינו מתי מותר להתפלל תפילת שחרית. חלוקות מן אלה מייחסות לשעה ערך דינמי, המשתנה בהתאם לעונה ולאורך היום, בהמשך תעבורנה סטנדרטיזציה.

יש משהו מאוד טבעי והרמוני בבסיס 12. הבבליים זיהו את מספר קבוצות המזלות כהשראה לערך טבעי, לחלוקת חצאי הימים. באופן כללי הם נהגו מתמטיקה על בסיס 60 (sexagesimal). רזולוציה זאת מאפשרת חלוקה ב-2, 3, 4, 5, 6, כך שהיא נוחה לשימוש. אותה חלוקה משמשת אותנו גם במדידת זווית ובשפה הגאוגרפית. אני ראיתי, במו עיניי, אנשים בהודו סופרים לפי בסיס 12 באופן הבא: בעזרת אגודלה של יד אחת מונים את פרקי האצבע הראשונה, שלושה במספר, ולאחר מכן את אלו של האצבע הסמוכה וכן הלאה. שלושה פרקים לאצבע, ארבע אצבעות ביד (להוציא אגודלים) – כך ניתן למנות שתיים-עשרה. בעזרת כף היד השנייה ניתן למנות מכפלות של 12, על פי אותו עקרון. כך אפשר לספור עד 144 (12 בריבוע) ביעילות.

המספר 24 התקבע בהקשרן של שעות היממה, בין אם בחלוקה שווה או יחסית. בתרבויות מרכז-אמריקאיות, שהתמחו בלוחות שנה משוכללים, כולל כאלו שעוקבים אחר מחזורי התנועה של כוכב הלכת נגה, לא חילקו את היום לשעות כלל ועיקר. הבבלים חילקו את היום כולו ל-12 שעות. היוונים אימצו את שיטתם של המצרים וקיבעו את היממה בת 24 השעות. היפרכוס, זה שעסק בנקיפת ציר כדור הארץ, אף הציע שיטה לחלוקת היום לכדי שעות שוות באורכן. הוא התבסס על אורכה של השעה ביום השוויון (היום שבו הלילה והיום שווים באורכם, ומכאן שכל שעה שווה במידתה). שמה של השעה, בשפות לטיניות מגיע מן המילה היוונית ώρα ('אוֹרָה') שקשורה לביטוי ωραία ('אוֹרֵייה') – יופי, חן, נועם. השעה מכירה בזמניות הדברים החינניים, בשבח הדברים החולפים. מכאן ללטינית horae, ולאנגלית hour.

והיו גם מסורות אלטנרטיביות – במצרים העתיקה, וגם בסין לאורך רוב שנותיה, התקיימו חלוקות של היממה לפי בסיס 10. הצעה לחלק את היום לעשר שעות שוות, כל שעה בת 100 דקות, הופיעה וצצה שוב בעת החדשה. דלאמבר כתב באינציקלופדיתו שמוטב ונוח לחלק את היממה באופן דצימלי.

רצף הזמן או בדידותו של הרגע

הרומאים חילקו את הלילה לשלוש אשמורות, לצרכי צבא וביטחון. שעוני שמש הותקנו ברומא כבר במאה השלישית לפנה"ס, אותם ירשו מהתרבות היוונית. ביחס לשעוני-השמש, או שעוני-מים שהיו נהוגים עוד במצרים העתיקה, אפשר לאמר שהם מציגים דימוי של זמן רציף. תכונת הרציפות, לעומת החלוקה של הזמן ליחידות בדידות, היא במידה רבה יותר טבעית ואורגנית. תנועת השמש בשמים הרי נמשכת ונמתחת בכל רגע ורגע, כן זרימתו של מפל או מסע ענן. הזמן, כפי שהוא נחווה במציאות, נדמה כנהר זורם, בלתי פוסק ובלתי ניתן לעצירה. עם זאת, בנסיון למדוד ולהבין את הזמן, אנו קוטעים את הרצף הזה ופורסים אותו לפרוסות – שעות, דקות, שניות, ולעיתים אף פחות מכך.

ככל שמתקדמת הטכנולוגיה שברשותינו, הולכת ומתחזקת הנטייה להסתכל על הזמן כעל ישות בדידה – רצף של קליקים, קצבי, מנקר. יש בפער הזה שבין הבדיד והרציף מתח עמוק, בין חווית האדם לבין צורכי המדידה. האם הזמן הוא קו רצוף, או שרשרת של רגעים. בראי הפיזיקה המודרנית, תוצאה ישירה של תורת הקוונטים, לא אינטואיטיבית, היא אופיו הבדיד של הזמן. מתוך תנועתו של פוטון, חלקיק האור, לאורך יחידת מרחק שנקראת 'אורך פלאנק', מתקבל יחידת הזמן 'זמן פלאנק'. אורך פלאנק הוא המרחק הקצר ביותר הניתן למדידה, על פי עקרון אי הוודאות. באופן יותר כללי, פיזיקאים היום מעלים גם את השאלה האם הזמן בכלל "זורם", או שמא הוא רק אשליה הנחווית בתודעה.

מה פשר שבוע

ניתן לטעון שהשבוע המשובע, כלומר בן שבע היממות, הוא לאחד המוסדות העתיקים והמקובלים ברחבי החלד. בעברית, 'שבוע' נגזרת ממספר זה כמובן. סיפור הבריאה העברי מעמיד שבוע שכזה. סביר להניח שגם הוא הושפע מן המסורת המבוססת מימים ימימה. אין לו לשבוע צידוקים אסטרונומיים מובהקים, בניגוד ליום, לחודש ולשנה. ואף על פי כן, השבוע כפי שהוא התפשט והפך למוסכמה עולמית.

מקורו המשוער והמוערך הוא מסופוטומיה, שם ניכרה חשיבות מיוחדת לשבעה גופים שמימיים נראין לעין: השמש, הירח, מרקורי, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי. לכל אחד מאלו הוקדש יום – מסורת שעודנה באה לידי ביטוי בחלק משמות הימים בלעז כיום: sun-day, moon-day, satur-day (היתר נקראו באנגלית על שם אלים נורדיים, אבל בשפות לטיניות אחרות נשמרו הצורות mardi, vendredi וכיוצ"ב). בכל אופן, מסורת זאת נפוצה והשתלבה בנוהג האכדי והבבלי, דבר שהשפיעה ככל הנראה על מבנה השבוע בסיפור הבריאה העברי. שישה ימי עשייה ויום אחד למנוחה, מכאן התפשט המודל גם לנצרות ולאיסלאם והתקבע באופן הדוק.

טענה הגיונית אחת, היא שהחלוקה לשבוע בן שבעה ימים תואמת רבע חודש בקירוב רב. משך הזמן שבין מולד הירח, מחציתו, מלואו, ומחציתו האחרת, ניכרת לכל עין, והיא בת שבעה ימים בערך. טענה נוספת, פונקציונלית, היא ששבעת הימים מתאימים לחיים האנושיים, בטח בעת החדשה. השבוע ארוך מספיק בכדי לקיים מחזור של עבודה, מנוחה, שגרה.

השבוע, אם כן, הוא הישג של התרבות – מין פשרה בין השמימי לאנושי, בין טבע ללוח שנה.

---

1. מסכת ברכות, דף ג' ע"א – דף ד' ע"א. ↩︎

עודני דבק בחלום ילדותי הנצחי – להיות אסטרונאוט. אני משוכנע בהתאמתי המלאה לתפקיד, ואני באמת ובתמים מאמין בהיתכנות מימוש החלום. תמיד הרגשתי שאני בכיוון הנכון, ואני מצפה, לפעמים יותר ולפעמים פחות, לפנייה שתגייס אותי לתוכנית החלל בשירות האנושות. פעם אפילו נרשמתי להגרלה שערכה נאסא. עודני ממתין לאימייל, או לדפיקה בדלת בידי אנשים בחליפות, שיקראו אותי לדגל.

הרבה מהידע התיאורטי הנחוץ, והרבה מן הידע המעשי, רכשתי לי במסגרות השונות, בספרים ובמהלך חלק מהרפתקאות חיי הקצרים עד כה. את תחנת החלל הבין-לאומית אני מכיר לאשורה. חוש טכני, ותחושת ההתמצאות במרחב, לעילא ולעילא. אתם צריכים לראות אותי לוקח רוורס עם עגלה. יתרה מכך, אני כשיר פיזית ונכון לקשיים המנטליים הכרוכים בבדידות, בריחוק ובסכנה.

ואמנם, לא רק למסע חלל יזום אני מוכן. מסתבר שאותם התהליכים שהכשירו אותי בעיני עצמי לעמדת האסטרונאוט הם חלק ממסע כללי יותר. אני חיה הישרדותית.

לפני מספר שנים, אגב תהליכים של התבגרות ושל רפלקציה עצמית, הבנתי על עצמי דבר גדול, דבר חשוב. הבנתי שאני כל חיי, מאז ומתמיד, מתכונן לאפוקליפסה. הנה גיליתי לעצמי, והנה אני מגלה לציבור קוראיי, את המפתח לפשרן של כלל נטיותיי, החלטותיי ורבות ממחשבותיי. אפוקליפסה, שם קוד לבלתי-נודע, לעתיד הרדיקלי, לטוב ולמוטב שבאחרית הימים, או מה שזה לא יהיה שממתין לנו מעבר לפינה.

מה פירושה של ההתכוננות לאפוקליפסה? כיצד נכון להערך אל הלא-נודע? לשאלות הללו אין תשובה חד-משמעית, זאת לא משנה סדורה. בנוגע לקביעה זו באשר אליי כאמור, אני מפענח את עברי שלי בדיעבד, מבעד למחשבה הזאת. כלומר, בדברים שאני מתאר לא הייתה כל כוונה מודעת ומוצהרת, להכין אותי לתרחיש זה או אחר. כן קיימת מין חשדנות כללית כלפי מבנה החברה, המשיכה לטבע ולחיים בקרבו, ונטייה לעצמאות רדיקלית. ישנם אוסף גדול של רעיונות, שורה של מיומנויות מעשיות, ברירה, אימוץ והדגשתן של תכונות אופי מסוימות. כל אלו, ממבט מרוחק ובהסתכלות לאחור, נכללים תחת המטרייה הרעיונות המובאת כאן – כסיסמתה הרשמית של תנועת הצופים העבריים, היה נכון תמיד.

זה בא לידי ביטוי מגיל צעיר, תמיד אהבתי חבלים. חבל טוב, תמיד צריך לשאת בתיק, על כל פנים. חבל יכול לשרת אותך בפתרונם של אינסוף צרכים מכניים, לחציית נהר או לתליית ערסל, לבנייה ולאבטחה ולעיטור. חבל יכול לשעשע ולהעסיק, להפיג את רגעי השיעמום ולתת דרור לדמיון המתפרץ. כך מצאתי את עצמי משחק בחבלים, לומד ומגלה בכוחות עצמי קשרים, כפיתות, כריכות, שזירות וקליעות. ישנם חבלים מסוגים שונים, בהיבטי החומר ובהיבטי הצורה של החתך. חבלים טבעיים וסינתטיים, אלסטיים וקשיחים. עם החבל למדתי לבנות ולהרוס, להכפיל כוחות ולהפחית מעמסות. הכל כרוך בחבל.

לצידו של החבל, הכרת מגוון השימושים האפשריים והנכונים בו, התעניינתי לי, איך לא, באש. האש הזאת, המצילה והמכלה, האכזרית שבתופעות הטבעיות, ואחת השימושיות ביותר – זאת מלאכת אמנות של ממש. החל מהמחשבה על חומרי הבעירה, העץ המתאים ביותר לבנייתה של האש, גודלו וצורתו, והחום והחמצן שדרושים לתהליך. הארכיטקטורה של המדורה. מעין מזבח, או חרוט, או כוכב. אש לבישול, אש לסימון, אש לחימום.

בנייתה של המדורה ותפעולה הן מלאכות קדומות, כאלו שמלוות את האדם ומטוות את דרכיו מקדמת דנא. יש טוענים שהן הן מהות האדם, בוודאי תופעה שאילופה אפשרה את התפתחותו של האדם ויחודו המובהק בעולם הטבע. מדורת השבט, סביבה התקבצה לה חבורת הקופים, לאורה התפתחה השפה והשתולל הדמיון, סופרו סיפורים וצוירו ציורים. האש הזאת, בחומה בושלו תבשילים שסייעו בתהליכי העיכול ופינו משאבים פיזיולוגיים להתפתחות מוחו של הפרימט, ואגב כך פינו זמן לדמיון ולהעמקה, למחשבה מופשטת ויצירתית. אותה האש, על גילוי סודותיה נענש פרומתאוס, מפירותיה אנחנו נהנים. האש היא אמה של התרבות.

אש טובה ראוי לו לכל אדם לדעת להבעיר ולתפעל. בעולם כולו נשים וגברים נעזרים באש באופן יומיומי. בסדר היום המערבי הולכת ומתמעטת האינטרקציה הקמאית הזאת. האש מודחקת ומתרחקת מעמנו. מנועי בעירה פנימית, דיזל ובנזין, מנצלים את האש לטובות הנעה, באופן מדויק ומדוד, באופן נסתר וסמוי מן העין. היום גם הם הולכים ונעלמים, המכוניות חשמליות. החשמל מנצל את יתרונותיה של האש, הוא מעמיד לנו את היכולות לחמם ולהאיר. הטורבינה מסתובבת לה נון סטופ באיזו תחנת כח ואותן סגולות קדושות נישאות להן למרחקים על פני רשתות ההולכה. אנחנו נהנים מהאש בכל רגע נתון, מבלי שנצטרך להתלכלך ולשאוף עשן. בכל אופן, אמנות המדורה, אילוף האש החשופה, חיונית. היא זמינה ושימושית לכל אדם, וראוי ללמוד אותה לטובת הביטחון העצמי והסדר הטוב.

מצפן. ובהעדרו, היכרות אינטימית עם מיקומם ומהלכם של גרמי השמיים. השמש והצל מצביעים לכיוונים שונים במהלך השלבים השונים של היממה. קבוצות הכוכבים, כוכבי הלכת והירח, ללמדנו כיוון בשעת לילה. מיומנויות של התמצאות ושל ניווט, הן כרוכות להן באותם העזרים, ברמזים החיצוניים, כשם שהן תלויות בהיכרות ובהבנת תוואי השטח. מתי נכון לצעוד בוואדי, ומתי קו הרכס הפתלתל מתווה את דרכנו. באיזו שלוחה ראוי לנו להאחז, ומפני אילו מדרונות תלולים יש להמנע. מאין באת, ולאן תבקש להגיע. כל אלו הן שאלות מעשיות, מיומנו של נווט.

מחנאות – בחירת האתר נכון להתמקמות, מיקומם של האש בהתחשב בהלך הרוח, ומסתור מפני הגשם והשמש, בהתחשב בכיוונם. בנייתם של מחסות, בישולי שדה, מלכודות בסיסיות. כל אלו כדי להמנע ממצבי חוסר, איומים וסכנות, וכן כל אלו להנעים את זמננו בחיק הטבע, לאפשר את הבטחון האישי והנוחות לשם תצפית והתבוננות, או כל עיסוק אחר בו נבחר.

לצד כל הטוב והנעים הזה, יש להכיר את הטבע. ברמה הכללית וברמה הספציפית. לקרוא לכל צמח בשמו ולהכיר את סגולותיו. אילו מהם אכילים, ומי הם הרעילים, מי פורחים בסגול ומאילו נוטף נקטר צוף. יש להכיר עקרונות ליקוט בסיסיים, אילו מחלקיו של הצמח נרצה לאכול, כיצד נכון לעבד אותם ולהשביח את טעמם. לבד מן השימושים הקולינריים, יש צמחים שטובים לצל, לבנייה ולשריפה.

יש להכיר את אורחות החיות, וכיצד ראוי לנהוג עמן ובסביבתן. מזיקים למינהם, פרוקי רגליים וזוחלים, חשוב להכיר. נשאל מה הם הדברים המסוכנים ביותר שאנחנו עלולים לפגוש, אותם נרצה לדעת ולזהות בוודאות, מבעוד מועד. כיצד עלינו להגיב למפגש עמם, וכיצד יש לנהוג במקרה של נשיכה, הכשה או עקיצה. מעט תושייה מהסוג הזה, התבוננות ישירה באפשרות של הסכנה, הן קריטיות במצבים מסוימים, ובכל מקרה ידיעתן מפיגה מתחים וחרדות רבות. אם תדע מה הסכנות שצפויות לך תדע הרי להמנע מהן ככל יכולותייך. נער נעלייך, תלה את הציוד באוויר, ומקם את מלונתך בסביבה הבטוחה ביותר.

חוץ ממפגשים אקזוטיים ומסוכנים שכאלו, יש ערך מהותי בהכרת החי ואורחותיו. מרעולים וגללים יכולים להנחות אותנו בדרכינו למקורות המים, ולדרכים העבירות ביותר. קולות ועקבות, דרכים עקיפות לזהות את נוכחותם של שותפינו למרחב. ציפורים ועטלפים יכולים ללמד אותנו היכן מסתתרים להם הפירות המתוקים באמת, חלזונות יכולים להעיד בשמם של מים ראויים לשתיה. יש להטות אוזן, לכבד ולהעריך, ללמוד מאותם יצורים שמתפרנסים להם באופן יומיומי מן הסביבה בה אנחנו עשויים לבקר או להתארח.

כושר גופני, במידה הראויה יש לתחזק. לשחות, להרגיש בנוח במים, ולצלול, גם בעיניים פתוחות. לרוץ וללכת, מרחקים ארוכים. מידי פעם לטפס על עצים.

עד כאן רשימת התחומים עשויה להישמע לה כפנטזייה ספרותית, הרפתקאותיו של מאן דהוא שנסחף לו לאי בודד. ואמנם, אנחנו לא עוצרים ביער. אותה הגישה שמבקשת ללמוד את הסביבה ולדעת כיצד להגיב לה, אותה התושיה, נכונה גם ליציר החברה האנושית, לנוף האורבני ולאקלים הציוויליזציוני. קצת הנדסה, קצת מכונאות, יחסי-אנוש – אלו לשרתנו בעת הצורך, ובכלל טוב לדעת.

נהיגה, טיסה, הפלגה. אמצעי התחבורה המודרניים הם המצאות נהדרות, שמאוד כיף ללמוד ולהכיר. את השליטה בהם, לפחות ברמה התאורטית, יש לדעת. הליקופטר וצוללת. התנסויות שונות, במגוון כלי התחבורה ובמגוון הסביבות והתנאים, מעשירה את אותו החוש השימושי לנהיגה ולנסיעה.

מכונות. לא די שאנחנו יודעים לנהוג. עבור רוב בני האדם, קורה הדבר בדרך פלא – הרגל לוחצת על דוושת הגז, הרכב מאיץ ושועט לו בין הרים ובין גבעות. למעשה, רובנו מחווירים למראה מכסה מנוע מורם. מה פשר כל אותם ברזלים, צינורות, חוטים, רצועות ומיסבים. מה הם מיסבים בכלל? היכרות בסיסית עם המכניקה ועם עיקרי הפעולה של מכונות, לא רק שתאיין את אותו הניכור ואותה החרדה המתוארת (מנוע מעשן בצד הדרך). הן עשויות להיות שימושיות ביותר, לתיקונים ולאלתורים בכל הנוגע בכלי התחבורה, גנרטורים ובכלל. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות תלוי בשירותייה של חברת הביטוח, והם בוודאי לא יעמדו לרשותנו בשעת גוג ומגוג.

איך לתפור ואיך לסתת, מלאכת העץ וחרשות ברזל. לדעת לעבוד בכלי עבודה, לדעת לעבוד בחומר, לדעת לעבוד עם מה שזמין. היכרות עם שיטות העבודה והטכניקות המקובלות, יכולה לשרת אותנו למופת בכל תרחיש הישרדותי. חקלאות – דגנים וקטניות, פירות וירקות. חשוב לדעת את עקרונות עבודת האדמה.

רפואה, עזרה ראשונה מכל סוג. הבנתם של מנגנונים ביולוגיים, הכרת תפקודן של מערכות הגוף וידע טיפולי כלשהו – חיוניים. הידע המכני, בכל הנוגע להידראוליקה, הידע הטקסונומי, בכל הנוגע לזיהומים, עקיצות ומרעין בישין, כל אלו שימושיים במצבי החירום הרפואיים. קור רוח וקבלת החלטות רציונלית – גם הם כלים קריטיים, כשזה נוגע לדיני נפשות, ובכלל.

בכל הנוגע לציוד – אני חובב גדול של ציוד. ציוד קמפינג וטיולים טוב זה משהו שחשוב להחזיק באמתחתך. שיהיה קל, שיהיה עמיד. אבל, כמאמר הפתגם, יש לשים דגש על למידת מלאכת הדייג, במקומם לבזבז זמן ולהצטייד בדגים קפואים ליום סגריר. עושה רושם שרבים מן המבקשים להערך ליום הדין צוברים הון של ציוד ומיני מזונות. יש שבונים לעצמם מסתורים טקטיים, ויש שמטמינים אספקה בנקודות מפתח כמוסות. אני מאמין שציוד זמין זה אחלה, אבל הדגש הראוי, רמת המוכנות הגבוהה ביותר לכל תרחיש, הוא היכולת לייצר את כל אותם כלים ולהשיג את אותן המטרות בעד עצמך.

ועכשיו מילה על המנטליות הכרוכה בהלך הרוח ההישרדותי המתואר. אנחנו מי שאנחנו, וטוב שכך וראוי לחגוג את החיים על עצם זה. אפשר לשאול האם יש סיבה לחרדה מפני אסונות, האם קיימים טעם וסיבה להשתנות בשם תרחיש מדומיין כזה או אחר. אפשר לטעון שהמחשבה האפוקליפטית היא בעצמה בעוכרייו של המתכונן. מקובלת הקריקטורה של המתכוננים לאפוקליפסה כפרנואידים. למחשבה על, ולהיכרות כזאת או אחרת עם מגוון אפשרויות החירום ודרכי ההישרדות הנאותות עבורן דווקא ערך הפוך, מניח את הדעת ומרגיע את הנפש. אתה הרי יודע ללקט את ארוחת הערב שלך, אתה יודע לבנות מחסה, להגן על עצמך ועל קרובייך – מפני מה תחשוש.

בכל אופן, ההכנה המנטלית לתרחישי יום הדין מבקשת להפחית כל סוג של חרדה הקשורה בהעדר משאבים, חרדת המשבר, ולצמצם את מידת הנזק שאסון עלול להשית. ההתכוננות לאפוקליפסיה היא בחזקת פעולה שמרבה את חוסנו של הפרט, אפקט שבא לידי ביטוי בחיי היומיום, מעבר למצבי חירום. לבסוף, אם זכית לאהוב את הטבע ואת מלאכות ההישרדות, הרי שאתה סקרן ואף נרגש מאותן אפשרויות, המרחפות כלהב מתהפכת מעל לראשו של בן זמננו.

מבחינת הכישורים הנפשיים הדרושים להתמודדות עם מגוון תרחישי הקיצון, ניתן לסכמם במילה אחת – עצמאות. עצמאות ואי-תלות הן דבר חיוני, כשזה נוגע למקרים שבהם תדרש לקום וללכת, לנדוד לבלי שוב. אנחנו יצורים חברתיים, וכוחנו באחדותנו. אין פירושה של העצמאות ניתוק מן הכלל. אותה העצמאות נוגעת ליכולת שלך להגיע מוכן לכל תרחיש ולא להסתמך על אחרים. יתרה מכך, בצער, אתה עלול למצוא את עצמך יחיד בנתיבות. או אז, גם כן, ליכולת להתחבר ולשתף פעולה בלב שלם עם אחרים ערך עליון. אי-תלות מחד, וחברתיות משתפת פעולה מאידך.

הישרדות היא מנת חלקם של אלו שיודעים להתאפס, ולהתרגל למצב עניינים חדש בהקדם – האדפטיביים. סתגלתנות היא מילת המפתח. לילה אחד אתה ישן על מזרון זוגי קינג-סייז, ולמחרת אתה מצטנף במערה או מתכרבל עם שיח קוצני. תמיד תעריכו את המותרות והנוחות, ולצד זאת תזכרו שלא לקחת אותם כמובנים מאליהם. מקלחת חמה זה נחמד, מגוון מזונות טעימים זה אלוהי, אבל ברגע האמת תצטרך להתפשר על מה שיש. טוב לתרגל ולהתרגל לרעיון הפשרה.

ועכשיו, לבירור מהותם של אותם תרחישים סיוטיים מפניהם נתגונן ולקראתם נתכונן. תחת הכותרת אפוקליפסה ניתן למנות מספר סוגים של משברים שעשויים לפקוד את החברה האנושית כאן ועכשיו. ישנם אסונות טבע. צונאמי, רעידת אדמה, הוריקן, התפרצות של הר געש, התרסקות של מטאור. תלוי במיקומכם הגאוגרפי, תרחישים שכאלו יכולים להיות רלוונטיים יותר או פחות. בכל אופן, ההתחממות הגלובלית היא עניין משמעותי, וחלק מהשפעותיה חל על כל מקום. היא עשויה להפגיש אותנו עם מצבים פחות רדיקליים, כאלו שהולכים ומתפתחים לאיטם. בצורת ממושכת או הצפה הן דוגמאות לתרחישים שכאלו. גם הן בסופו של דבר עשויות להוביל לקריסה הכללית נוסח האפוקליפסה.

בהינתן אסון טבעי, וגם בהעדרו, בהשפעתם של אירועים שונים, עשויה החברה שלנו למצוא את עצמה בנקודת שבר. אסונות שנגרמים להם על ידי האדם, כמו דליפות של כימיקלים או חומרים רדיואקטיביים, מלחמות ומהפכות, עשויים להביא לקריסתו של מגדל הקלפים העדין שעליו מושתתת החברה האנושית. אנחנו חיים בעידן אולטרה גלובלי, תלותי מאין כמוהו. מתקפת סייבר שמשבשת את פעילותם של הגופים הפיננסים, או של רמזורים בכבישים, למשל, יכולות להוביל בעצמן לבהלה שתאלץ אותנו למצבים הישרדותיים. מספיקה הבהלה, חרושת השמועות בדבר מה, להביא לאפקט דומינו אכזרי שבסופו אתה לעצמך.

כולנו למודי אושוויץ והירושימה, נשבענו שלנו זה לא יקרה. הווה אומר, הסדר הפוליטי והחברתי עשוי להתדרדר לכדי כך, ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו בכל אחד מהצדדים ומהתפקידים באותה המערכה.

בשנים האחרונות חווינו על בשרינו שני משברים משמעותיים, שסימנו כאוס, ועוררו את היצרים ההשרדותיים ביותר באדם. ראשית, מגפת הקורונה שהופיעה וצצה כמו רעם ביום בהיר, ואיימה למוטט את הסדר הקיים. בואו נזכר, חלקנו מבקשים לשכוח, את הבהלה לנייר הטואלט, את המחשבות על הגירה ואת העדינות של השווקים הפיננסיים. המגפה עצמה, מסתבר, לא כל כך נוראה. בהכללה ובדיעבד, לא חלו אסונות אדירים שסיכנו ממש את קיומו של המין האנושי, את קיומם של רובנו. שרשראות האספקה לא חדלו לרגע, והעניינים התנהלו בסדר ובארגון. אבל אותם ימים, בהתחלה, ימי הבהלה, טלטלו כל אחד ואחת, שהבינו לפתע שהדברים המובנים מאליהם אינם מובנים מאליהם.

טבח השבעה באוקטובר, האסון השני שבא על חברתנו בשנים האחרונות, היה לגוג ומגוג. במשך מספר יממות אנשים נסו על נפשם והסתתרו בשיחים. אזרחים תמימים נדרשו להתגונן בידיים חשופות, להגיש עזרה ולהציל, בהעדר כוחות ההגנה והחילוץ זמינים. אחרים התבצרו בחדרי המיגון, ניצלו כל תושיה שהיא בבקשם לשרוד. ברחבי המדינה היכתה תדהמה. באיזו מין קלות מתהפך מצב העניינים, ביטחון מתחלף במרחץ דמים. המחשבה, גם אני מצוי בסכנה זאת, הובילה את כולנו חשוב כיצד נשרוד את האפשרות הסיוטית.

האפוקליפסה, אפשר שמדובר במיתוס, מיתוס מכונן. לכל דבר טוב יש סוף, ואחריתם של הימים ממתקת את הקיים. להרהר במובן מאליו, להיות קרוב אצל עצמך, בחיק הטבע – סגולות לאריכות ימים.

הפַּרְטִיטָה. ככה אני מתייחס אליה. פיתחתי לי מערכת יחסים אישית, פנימית-עמוקה, עם היצירה הזאת, שמצלצלת באוזניי זה מכבר, שואבת אותי בכל פעם מחדש לחדוות הגילוי הראשונית, להרהורים המטאפיזיים ביותר, מסמרת שיערותיי ומרגשת לכדי השתאות. מהלכת קסם, ממש כך. בפרט, קדוש בעיניי הפרק השני של היצירה, האלמנד. הוא יכול להתנגן לו בחדרי, באופן חזרתי, במשך שעות ארוכות, כמעיין נובע ושופע.

מכלול יצירותיו של באך הוא אוקינוס – עמוק ורחב, אינסופי לתפיסה. בהיבטי הכמות, אלפי היצירות שנכתבו בידיו, הקנטטות והסוויטות, הקוראלים והסונטות, הפוגות והווריאציות ועוד ועוד, מהוות ספרייה עשירה מאין כמותה. ערב רב של סוגים וסגנונות, יצירות סולו ותזמורתיות, דתיות וחילוניות, ליריות ואינסטרומנטליות. יתרה מכך, יפה התחושה האוקיינית המתוארת, גם בהיבטי האיכות ועולם המטאפורות. צלילה איטית, זרימה סוחפת, מערבולת של צלילים מהפנטים.

(בטרם תמשך הקריאה, כדאי לעצור ולהאזין ליצירה המדוברת. בתחתית העמוד נמצאים קישורים להאזנה)

אפשר להסתכל על הפונקציות שלשמן הלחין באך יצירותיו. ישנן, כאמור, היצירות הכנסייתיות, יש יצירות שהוזמנו על ידי אצילים ומלכים (ע"ע המנחה המוזיקלית BWV 1079 לפרידריך השני), ישנן קומפוזיציות אקספרימנטליות למינהן וישנה היצירה החינוכית. באך כתב מספר של יצירות נפלאות, שמטרתן הייתה להורות את אמנות המוזיקה ולספק תרגילי נגינה לתלמידיו החרוצים. בקטגוריה זאת נכללות כמה מן היצירות המרשימות והמוכרות ביותר של באך, שבנויות להן בדרך כלל באופן שיטתי כלשהו. ניתן לציין, לדוגמה, את הפסנתר המשווה (BWV 846–893) – קולקציה של פרלודים ופוגות שכתובים בכל אחד מ-24 הסולמות, המז'וריים והמינוריים, ששימשה גם את מוצרט, בטהובן, היידן ושופן בחינוכם המוזיקלי, ואותה כינה פון בילו ה-Old testament של המוזיקה. ישנן את וריאציות גולדברג (BWV 988), אודותיהן מסופרות אגדות שונות, בבסיסן יש את אותה התכונה של מחקר מוזיקלי שלוח רסן ודקדקני, בדמותן של אַרִיָה ושלושים וריאציות, שמוגשות כתרגילי נגינה.

האוסף הראשון של תרגילי המקלדת (Clavier-Übung I; BWV 825-830) הוא אסופה של שש פרטיטות למקלדת. אלו הן יצירות סולו, שראו אור תחילה כל אחת מהן בנפרד למן 1725, ופורסמו להן יחדיו בידי באך בשנת 1731. זאת הייתה יצירתו הראשונה של באך, שפורסמה על ידו ובזמנו, בה התגאה (והתייחס אליה כ-Opus 1). שש הפרטיטות הללו למקלדת נחשבות לסדרה המאתגרת ביותר שבין אסופות התרגילים שפירסם באך בחייו. שני האוספים האחרים הדומים לפרטיטות במבנה ובסדר הם הסוויטות האנגליות (BWV 806-811) והסוויטות הצרפתיות (BWV 812-817).

פרטיטה היא למעשה, בזמנו של באך, שם נרדף לסוויטה. זוהי סדרה של ריקודים, שמופיעה לאחר אוברטורה – פתיחה ססגונית. הפרקים מסודרים להם בסדר מסוים, מהירים ואיטיים לסירוגין. שש הפרטיטות שמרכיבות את אוסף תרגילי המקלדת הראשון של באך רשומות כל אחת בסולם אחר, באופן שנראה כאוטי לכתחילה. הראשונה כתובה בסולם ♭B מז'ור, הבאה בתור ב-C מינור, A מינור, D מז'ור, G מז'ור ולבסוף E מינור. אבל אצל באך, שום דבר אינו מקרי. חדי-העין יבחינו בסדר הפנימי: בין הפרטיטה הראשונה והשניה יש עליה במרווח שתיים, אחריה ירידה במרווח של שלוש, עליה בארבע וכיוצ"ב.

פרטיטה מספר ארבע, BWV 828 ב-D (רה) מז'ור, שבמקור פורסמה בעד עצמה בשנת 1728, היא מושא החיבור הנוכחי. היא עצמה בת שבעה פרקים, לפי הסדר:

1. Overture – אוברטורה (פתיחה)
2. Allemande – אלמנד
3. Courante – קוראנט
4. Aria – אריה
5. Sarabande – סרבנד
6. Menuet – מינואט
7. Gigue – ג'יג

אלו, להוציא פרק הפתיחה, הם שמות של ריקודים בארוקיים, וזהו כאמור מבנה אופייני של סוויטה או פרטיטה. האלמנד הוא ריקוד חגיגי שמקורו בגרמניה (פירוש המילה Allemande בצרפתית הוא 'גרמני'). מדובר בריקוד שקט, שמנוגן בקצב איטי ובמשקל זוגי. קוראנט הוא ריקוד צרפתי, מהיר, שמשקלו משולש. האריה ('אוויר') קצרה, זוגית ובת קצב בינוני. הסרבנד הוא ריקוד ספרדי, שוב על משקל משולש. בגרסתו המעודנת הפך הסרבנד לריקוד איטי שזכה לפופולריות רבה בחצרות האצולה. המינואט הוא ריקוד צרפתי נוסף, במשקל משולש ובעל אופי מאוד מקוטע וקופצני. זה הפרק הקצר בפרטיטה שלפנינו. ולבסוף הג'יג – תשע שש-עשריות (משולש גם כן), מהיר, אנרגטי וקומולוטיבי, כעין קאנון.

האלמנד, הפרק השני והמהולל בעיניי, הוא מופת מזוקק של קומפוזיציה באכית. איזון מושלם בין הקישוט המלודי והמבנה הקונטרה-פונקטי, הרמוניה וביטוי יצירתי. המשקל מרובע, הקצב איטי כיאה לריקוד מסוג זה, ומאט באופן שמושפע מאוד מהדינמיקה של הנגינה. מדובר במהלך מתגלגל, שפורס שני קולות שמתואמים להם כמו ציפורים במעופן. הקולות נאספים ונערמים זה על גביו של זה, לכדי מין גודש צלילי והרמוני, שנפרם לו ונפתר באופן מושלם.

בשונה מרבות מיצירותיו של באך, להן יצא שם אנליטי ונוקשה, יצירה זאת אוורירית במידה מופרעת, אקספרסיבית. קשת הרגשות והתחושות שמעורר נוף המפלים והפסגות הצליליים רחבה ופרושה לה על פני כל דקות הנגינה. המתח המוזיקלי הנבנה בעדינות, נפתר וחוזר חלילה, הוא מעין תהליך נפשי בזעיר אנפין. המתח נבנה ומצטבר, כעין גודש הגלים השוטפים את החוף, עד בואו של רגע השפל, השקט והנחמה שמציפים את החלל, פורקים את מידת הלחץ לכדי רגע של רִיק.

שני חלקים ליצירה, חלק ראשון האוורירי וחלק שני שמעלה את מפלס המתחים המוזיקליים ומפחית את מידת פתרונם. אמנם לא מדובר במבנה נוקשה, וכחלק מהחירות האמנותית של המבצע מספר החזרות על החלקים השונים וסדרן עשוי להשתנות באופן מובהק. בכל מקרה קשה להתחקות אחר כל מבנה בקומפוזיציה דעסקנין. הדגשים הדינמיים, בעוצמה ובמשך ובקצב, הם שהופכים את הפרשנות של המבצע לראשונה במעלה ומולידים מימדים חדשים של אסתטיקה מוזיקלית.

אני מאמין שראוי להקשיב לביצועי היצירה על צ'מבלו. זה, לצד העוגב, כלי המקלדת השכיח בימיו של באך, שטרם ראו את כינונו של פסנתר מודרני, ויש להניח שבאך ישב על הצ'מבלו בשעה שכתב את הפרטיטה. בעוד שפסנתר, כפי שמוכר לנו כיום, מכה בפטישים כדי להרטיט את מיתריו, עקרון הפעולה של צ'מבלו הוא הפריטה על המיתר. כעין נבל אופקי ומקלדת שמפעילה סדרה של מפרטים. אופן הפעולה של מנגנון זה מייצר צליל חד, שדועך מהר, כמעט אינו מהדהד. מכאן להשפעה של משך הצליל על הקומפוזיציה כולה, והנגינה בקצב די גבוה. עוד בשל אותו המנגנון, הצלילים נשמעים יותר חדים לאוזן. יש שאולי לא מחבבים את הניחוח המיושן, אבל זה סוג של טעם נרכש. במיוחד כאן, ביצירה זאת האיטית, נח להאזין לצ'מבלו.

אנדרס שיף, מגדולי מבצעי באך בכל הזמנים, מנגן את הפרטיטות. הוא נוהג לקיים הרצאות, בהן מסביר בפרוטרוט על פרקי היצירה השונים, ומדגים כל זאת בפסנתר. חוויה מלבבת. בהרצאתו שקיים בברלין, בבואו להציג את הפרק השני של הפרטיטה הרביעית, סיפר בכנות שהאלמנד הוא הפרק היפה ביותר בכל מפעל הפרטיטות של באך, בעיניו ובעיניי אחרים. בעד טיעונו הוא נימק בפשטות: "לא ניתן לנתח אותו [את פרק היצירה] ואני לא יכול לאמר לכם למה זה כל כך יפה, פשוט תקשיבו לזה," ופצח בנגינתו.

---

ארץ ישראל, ארץ נוי אביונה. חלקת אדמה מיוחסת, היסטוריה ארוכה ונפתלת. רבים וטובים באו בשעריה, בדמותם של כובשים ומשחררים, צליינים ובליינים. שורה ארוכה של טיילים מכובדים, מגלי ארצות הרפתקנים, הגיעו הלום נושאים בשורות, מתודלקים בשליחות מטעמים דתיים, מדעיים, מדיניים, אמנותיים. אותם חבר'ה צלחו יבשות וימים בדרכיהם אל הארץ המובטחת והתמודדו עם אתגרי המסע, עם סכנות המקום. הם רשמו רשמים ותארו נופים, כמה מאותם מסעות הונצחו בכתובים. היו בנימין מטודלה ואשתורי הפרחי, אב המנזר דניאל ומארק טווין. בעוד שרובם של אותם ביקורים התרחשו בעבר, יש שתיארו נבואות ביקורים שכאלו בעתיד.

'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי', ספרו הנבואי של אלחנן לייב לוינסקי, מתאר ביקור עתידני בארץ ישראל. ספר זה נודע, בראש ובראשונה, כספר המדע הבדיוני הראשון בשפה העברית. טווח הזמן המדובר – שנת ת"ת לאלף השישי, שנת ה'ת"ת, הלא היא שנת 2040 למניינם של הגויים. הוא ראה אור בשנת 1892, עשור לאחר שביקר הסופר בארץ ישראל, בימיה הראשיתיים של העלייה הראשונה. בספרו מתנבא לוינסקי על עתיד הארץ, מרחק 148 שנים, דרך תיאור מסע מקיף. הוא מציג ומתייחס למגוון היבטי אורחות החיים בארץ זאת, על עריה וכפריה, מוסדותיה ותרבותה.

לוינסקי – בורקס, שוק, מכללה לחינוך – אלחנן לייב לוינסקי. בן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, סופר עברי, מוציא לאור, חבר בחבורת אודסה. היה ידיד קרוב של אחד העם, מראשוני אגודת חובבי ציון, השתתף במספר קונגרסים ציוניים, ממצדדי השפה העברית. איש של ערכים ועקרונות, איש חזון. הוא לקח חלק פעיל בפולמוס על מעמד היידיש בספרות. הוויכוח נולד מתוך עליית מנייתה של היידיש. יוזמת הוצאתו לאור של שלום עליכם ("די יודישע פאלקס-ביבליאטעק") הובילה מגמה של כתיבה יידית, בקרב מיטב סופרי התקופה. הדבר עורר דיון סוער בין אנשי הרוח באותה העת. לוינסקי התנגד למגמה, הוא כתב ופעל בשם הדבקות בשפה העברית המתחדשת. בהקשר זה, זכורה אמירתו המונומנטלית: "וצר לי לראות כי השפחה תירש גבירתה"¹.

"ארצי ועמי! אני שלכם, וחלומותי שלכם…" פותח ומצהיר החולם הספרותי. קודש לעם, למפעלותיו ולאנשיו, יוצא המספר להרפתקה וחוזר עם סיקור מפורט. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובמקום שאין  סופרים – היה סופר". הכותב מתוודה שעל פי מלאכתו ואמנותו אינו סופר. הוא תוהה מדוע כל אותם סופרים מהוללים שלקחו חלק עמו במסעו לארץ ישראל לא מפרסמים רשמיהם, ומתוך כך נגש להציג קורות ביקורו. המספר הגיבור, שמו אלחנן ליב לוינסקי, כפי שמסתבר מהצגת ייחוסו. לוינסקי, במסגרת אותה ההקדמה, מתייחס לעצמו ההווה, דרך עיני הצאצא החמישי או השישי שלו, העתידי. הכותב, מגובה בירושת אבותיו, נקרא אל הדגל.

פניו של המטייל העתידני קורנות זיו הארץ החדשה. הוא מתאר חברת מופת, ארץ שופעת, שוחרת שלום ותרבות. הוא מתאר מזרח תיכון קוסמופוליטי, ארץ ישראל שהיא נעימה לכול. אין פשע, חובת הצבא מזערית, אין מעמדות. איש תחת גפנו ותחת תאנתו. מה יפות הנשים ואיך חוגגים את האביב בכפרים. רוחב שדרותיה ועושר ספריותיה, המדינה שקמה מובילה בתחומים למדניים ויצרניים, וצברה לה מוניטין בעולם. חזון אוטופי, אפשר לאמר בכלליות, חזון יפה שהפליא להתממש בזמננו, ולו במידה החלקית.

לספרות המדע הבדיוני נטייה, מעצם תיאורה חברות רחוקות-רחוקות בחלל, עתידניות או שאינן אנושיות, לעסוק בחזונות. מהם אוטופיים ודיסטופיים. אני מתייחס לאפשרות זאת, של הריחוק מההתרחשות העכשווית, כמעבדה לחקירה באפשרויות אחרות של מציאות ההווה. לא באופן תלוש מן המציאות, אלא תוך הקפדה על כללי הכורח הכפויים, בדמות חוקי הטבע, דינמיקת החברה, עולמה הרעיוני וכיוצא באלו. מכאן תוארו המדעי של הסגנון הספרותי, ולצידו הבדיון, פרי הדמיון. אלו עשויים להוליד אוטופיות, חברות יעילות, עולם של הסכמה, של שיווי משקל הרמוני. ומאידך, אלו עשויים להוליד דיסטופיות, עתידות אסוניות, משטרים כוחניים ריכוזיים, נפש אדם מדוכאת, צרות משונות.

במקרה שלפנינו, כאמור, זכינו לעתיד אוטופי, נינוח, מעורר השראה. אותה השראה היא הגשר שבין היצירה לעולם המעשה. היצירה נהגית במוחם הקודח של הסופרים, מציגה חזון כזה או אחר, ותוך כך משפיעה על תפיסת המציאות והחזון המקומי של חברת הקוראים. זה ייתכן, זה אפשרי. הדוגמה המובהקת לאירוע מן הסוג הזה הוא 'אלטנוילנד' של הרצל. ספר זה, שראה אור עשור לאחר פרסומו של לוינסקי, מתאר בעצמו מסע בארץ ישראל העתידנית, חזון אוטופי. צאו וראו כמה צעדו בעקבותיו.

התענוג מתחיל בסוריה. בני הזוג, המספר ואשתו הטרייה יהודית, יוצאים לירח דבש. בזמנו קראו למנהג זה 'תור הזהב'. המספר משמש "מורה שפת-עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. בסוריה". אשתו הייתה לאחת התלמידות באותו המוסד, אצלו למדה ספרות, ובהיותה לבוגרת ביקש את ידה. מדובר בבת לסוחר אדמות, שנישאה לבן של רב – בורגנים מן המניין. חולקים השנים אהבה עזה לשפה ולספרות העברית. אלחנן מתוודה שנפלאה אהבתו לשפה כאהבת רעייתו. כאן צפה האג'נדה הפרו-עברית של לוינסקי מן העבר. הסופר והמוציא לאור שמצדד בעברית, פורש את חזונו מפי חסיד ומורה השפה, ממשיך דרכו. לוינסקי של העבר מספר את מעמדה הדל של העברית בימיו, דרך מונולוג פתיחת המסע. הוא שוטח קבל עם ועדה את ביקורתו על הקיים, על הפניית העורף לשפה, ואת חזון התחדשות העברית. אימוץ השפה – תנאי מקדים והכרחי לתחייה הלאומית.

גמר אומר הזוג הטרי לבלות את תור הזהב בארץ ישראל. הם זוג יהודים שטרם חזו בעיניהם בתקומת הארץ. ואמנם, לא מיהרו לתכנן נסיעתם כך. תחילה חשבו על ירח דבש בפריז, עיר יפה, עיר נעימה לבריות. זה הדבר האופנתי בוודאי, "ביחוד הנשים לבן נוטה ל'בבל החדשה'", היא בירת צרפת. לבסוף הסכימו להתפשר והחליטו שיסעו לארץ ישראל ומשם ימשיכו לפריז.הנסיעה לישראל, דבר שבאופנה היא. בארץ ישראל מבקש המטייל להשביח את ידיעותיו, בתור מורה העברית מחובתו להיות כאן. הצטרפות המקרים הובילה לכך שזוהי עונה חגיגית ביותר לביקור בארץ הקודש. זוהי שנת היובל וכאן, בירושלים, מתארח היריד הבינלאומי החשוב. זאת תהיה, כך מצפה המספר, תצוגת תכלית מרשימה של הישגי החברה המקומית. וזאת תורת נסיעתו.

העיר 'אשדות' איננה אשדוד. היא ככל העולה מן התיאורים עיר נמל לחופי פיניקיה – לבנון של ימינו. זוהי הארץ הצפונית. כאן חונה הזוג וכאן מתחיל מסעו. העיר גדולה עד מאוד, יש רחובות שנמשכים ונמתחים על פני קילומטרים. התחבורה והארכיטקטורה, פלא של חדשנות. החשמל מצוי בכל קרן רחוב, לילה כיום יאיר. למעלה ממיליון נפש אוכלוסיית עיר העתיד, ונמל האוניות המהולל מתחרה בנמלי מרסיי והמבורג. היהודים השכילו לנצל את מיקום מדינתם האסטרטגי, ואת שליטתם בשפת סוריה והלכותיה, לכדי כך ששלטו במסחר האזורי. אשדות שירתה נמל הקצה של דרכי מסחר אלו, היא השיטה תנובות וסחורות לנמל יפו ולנמלים שכנים. בכך התעשרה העיר והתפארה.

הזוג פוגש אסופת אישים מעניינים וחשובים שנוסעים גם הם ארצה. את ראש העיר חברון ופרופסור מהאקדמיה לחוכמת הנטעים והצמחים, סוחר זכוכית מעציון גבר, ואבנר בן נר אחד – שר לגיון צרפתי. זאת רשימה חלקית, של אנשים משכמם ומעלה. נראה שכולם כאחד מהללים את הארץ שלקראתה פניהם. בפרט מתרגש הציבור לקראת הפסטיבל הבינלאומי שמוקם בירושלים, טבורו של העולם. עכשיו משתפים אלה ואלה ציפיותיהם מן התצוגות השונות, ומעלים על נס את תנובת הארץ. הלל לחקלאות הישראלית. היהודים הם עם של שני קצוות: אם נטשו את האדמה, נטשוה עד הסוף, ואם דבקו בה, הצטיינו בעבודתה. מספרים שהתה שבעמק השרון מתעלה על התה הסיני, והקפה שמגיע מבקעת הירדן נשגב על הקהוה הערבי. ומה מובחר הוא היין הארצישראלי.

ליפו ניתן להעפיל בשתי דרכים טכנולוגיות מתקדמות – אווירית על סיפון 'מגדל פורח' וימית באוניית חשמל. בכלל, זה לא מדע בדיוני בלי חדשנות טכנולוגית. נבחרה דרך הים. למען הסר חשש, מחלת הים אינה מהווה איום, הרופאים מצאו לה תרופה. זמינה אפילו הטכנולוגיה שתשקיט את הים, גם אם סוער, מסביב לכלי השיט. לרב החובל קוראים, איך לא, יונה. הפלגה בת ארבע יממות, לחופי הארץ 'שוויצריה העברית', ובסופה עגנה הספינה בנמל יפו.

יפו, יפו, יפו… מה יפית ומה נעמת. האורחים היקרים מתקבלים ברעמי תותחים ובעדת מברכים שצבאו על קהל הבאים, בשירת ההמנון הלאומי: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך; מים ומקדם, מנגב וצפון ינהרו בניך". יש כאן שירת תהילים, יש כאן פאתוס. גלי הים מפיצים את קול השירה והתרועה ברחבי תבל, מהדהדים באוזני כל יהודי. נאספים בני עבר לארצם, כפירורי ברזל מתמגנטים. העיר, שהיוותה אי-אז את נמל היציאה של היהודים הגולים לרומי, הייתה לנמל הקליטה של אותם גולים שבים, מקץ ח"י מאות. עיר שמצטיינת במסחר ובתעשייה, עיר עשירה. שפע מבני שיש לבן, עצים סוככים ומזרקות. ועכשיו, כמעט רוב אנשי העיר הם בני עמנו, עבריים.

המטייל המלומד, שניחן באוריינות אנתרופולוגית, מציע לפגוש ולהכיר את הלכי הרוח הנושבים בארץ, דרך עיון בעיתונות. מתודה פשוטה וישירה שכזאת מבהירה תכף ומיד מי הם יושבי המקום, מה מעסיק ומה מטריד, כל אותה הרכילות וחרושת השמועות. הוא למד על כך שבת הנשיא לובשת תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן – אופנה עדכנית שכדוגמתה מוכרים בבתי הכלבו. כל שמודפס בעל ערך מידעי, אפילו מדורי המודעות. משווקים שם טיסות ללבנון, אוצרות זהב וכסף, ספרים בהוצאה מהודרת, חגיגות ואירועי תרבות. חברה עשירה, נהנתנית במידה מה. המעיין במודעות נוכח שבכל הארץ נדרשים עובדים חרוצים, סימן לתעשייה פעילה ומתפתחת, ואף מבחין שבשונה מן הנהוג באירופה, כאן לא מתפרסמות מודעות שיווק לרופאים ורפואות – אות לחברה בריאה. עצם זה שביפו נדפסים שישה עיתונים יומיים כלליים, ללמדנו על החברה המפותחת, הקוראת והמעורבת.

המטיילים יוצאים לבקר בהתיישבות הכפרית, ושם מוצאים הם את אותו המופת של העבודה העברית. המפגש עם בני המקום ומנהיגי הקהילות מרחיב את הלב – אלו צדיקים של ממש. בארץ ישראל העתידנית עבודת האדמה היא ערך נעלה. החינוך לה רווח בכל הדור הצעיר, בנים ובנות. החקלאים הללו, לצד מלאכת השדה, מקדשים ומלמדים אמנויות שונות. גם אותם בעלי המקצועות החופשיים, מורים ורבנים, בעלי המלאכה, שבים לחיק הכפר ועובדים את אדמתם למופת. חיי המשפחה והצניעות הן ממידותיה הטובות של ישראל. הבריאות היא דבר מיוחד במינו. אוויר הארץ הטוב, מעיינות הגופרית והמתכת, מי השתיה, די באלו לרפא כל מחלה. הנוער העמל בריא, מוצק ואיתן וחסין מפני מחלות. יצטיינו חיי העיר במותרותיהם וחיי הכפר, על פי דרך העם, בהסתפקות ובטהרה.

הזוג מבקר בשפלה ובשומרון, בשכם ובבקעת הירדן. גבולות הארץ, כפי שמסתבר, רחבים פי כמה מאלה שנחשבים כיום – עבר הירדן המזרחי לנו. כיבוש הארץ – לא בחרב ולא בחנית ולא בהסכם דיפלומטי, כי אם ברכישה, באופן מוסדר ובערבותם של עדים. שוב ושוב חוזר מוטיב השלום. ערים ומוסדות, כפרים ומושבות נקראים בשם שלום "כי השלום 'חותמו' של עמנו הוא, שלום בחוץ ושלום בבית". היהודים עם אוהב שלום, וזה כל שיבקש – שלום ואחווה, איש את אחיו ואת יתר העמים. לגבי חובת הצבא, מגרילים אחד ממאה, והוא יידרש לשירות צבאי בן שנה בלבד. בסך הכל מורכב צבא העם מארבעים אלף שולפי חרב. הם על המשמר, וחרבותיהם מחלידות להן באין צורך להילחם. לירושלים גם כן באו. עוד לא קם בית המקדש השלישי. היריד נמשך מספר ימים ואכן עמד בציפיות הגבוהות.

ובכן, מסע תענוגות, חברת מופת, הרמוניה אידאלית. מה אנחנו למדים מן ההרפתקה הספרותית, ומה חשוב לנו לאמץ? דמיון פוליטי. מה חסר לנו, ומאין יבוא עזרנו? דמיון פוליטי. דמיון, התכונה שמייחדת את האדם, הוא חומר הבעירה שמתדלק את התקווה והוא שמאפשר לנו לצאת ולפעול בעד העתיד. בכך נמשכת המסורת האנושית עתיקת יומין – סיפור סיפורים, השראה, יציאה לפעולה. תפקיד הסופר ללבות את אותה האש, בדרכיו הרבות ובאמצעים המטאפוריים. לוינסקי נגש לכתוב ולהפיץ את בשורתו בשם רעיון פוליטי. היכולת לחשוב חברה אחרת, כלכלה אחרת, מאזן כוחות מסוג שונה, הוא הוא העומד בבסיס השינוי המתבקש.

ציונות. יש להקפיד לזכור ולהזכיר את עיקרי הרעיון, את מקורותיו וכוונותיו המקוריות. הציונות היא תוכנית דו-שלבית. שלב א' הוא אותו השלב המוכר והמזוהה ביותר – בית לאומי לעם היהודי. כן כן זוהי מטרה היסטורית חשובה, שצברה תאוצה ותמיכה בקרב קורבנות האנטישמיות הגואה וברוח התעוררות התנועות הלאומיות, במאה התשע עשרה. ניתן לאמר שמטרה זאת הושגה ומומשה במעמד הכרזת מדינת ישראל.

שלב ב' של אותה התוכנית הלאומית, ניתן לקרוא לו כך למרות שלא מדובר ברצף כרונולוגי ממש, הוא בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון. ההזדמנות החד-פעמית הזאת, לאסוף יהודים ולהקים חברה חדשה, מולידה אפשרות לחשיבה ולתכנון, לבחירתם של ערכים מובילים שייחשבו נר לרגליה של אותה ישות מתממשת. רוח רעננה נושבת במוחות הקודחים שגמרו אומר ליזום ולקדם פרויקט זה, והם זכאים במעמד החשיבה המשותפת לברוא משהו חדש. התוכנית להקמת בית לאומי מחייבת תכנון מעשי באשר למוסדותיה ולדרכי החינוך שתונהגנה בחברה המתחדשת. בהשפעת רעיונות נאצלים שנפוצו בקרב בני עמנו באותה שעה היסטורית, ובהשראת המקורות היהודים הקדומים, נרקמה תכנית רעיונית לכינונה של חברה מצוינת, חברה סולידרית, שלמה מבחינה מוסרית, חברה יעילה ומתקדמת.

אותם ערכים, הצניעות והפשטות והזולתנות, נגזרים גם כן מכורח הנסיבות. ארצה העפילו חסרי-כל, צעירים ופליטים שנתלשו ממכורתם. הייתה גאולת האדמות והיו האגודות, היו הרוטשילדים והיו כספים שהושקעו בפרויקט, אבל מצב הדברים הכללי היה דל. מתוך כך נדרשו השותפים למימוש החזון לבוא ולעבוד קשה, לסלול דרכים ולהכשיר קרקעות, לבנות ישובים ולהצמיח לחם. אותה דלות, ואותה נכונות של הציונים המעשיים, הולידה חברה צנועה, שוויונית ושיתופית. בהינתן אוכלוסייה צעירה, שנאספה ממגוון ארצות שונות וביקשה להתנער מן הגלותיות, עלתה הדרישה להתעוררות תרבותית. יש לחדש ולהמציא פולקלור ויש לחדש ולעדכן את השפה, זה מנוע הצמיחה של חברה הטרוגנית וזאת תכנית המתאר למודל כור ההיתוך.

והנה אנחנו ניצבים, מול שוקת שבורה. אנחנו כאן ועכשיו, סימן שהתממש הדבר לו ייחלו דורות של יהודים גולים. חזרנו פתאום והנה אנחנו בבית. ניתן לסמן את עשוריה הראשונים של מדינת ישראל כהצלחה מסחררת בתחומי הידע והתעשייה. ניתן אף לאמר שהשותפים למפעל הציונות קידשו את רעיון המופת המוסרי. הדרך ארוכה ומפותלת, ואיפשהו לאורכה התרחקנו והדחקנו את אותו העיקר החשוב. ועכשיו אנחנו כאן. נדמה שהשיח הרעיוני בשאלת המוסר פינה מקומו לענייני דיומא – הפוליטי והחברתי והכלכלי.

מה חסר עכשיו, מה עושים עם המצב? דמיון פוליטי. יש לחזור ולעיין במשנת אבותינו הציוניים. ראוי לדון בשאלות הנוגעות לדמותה של החברה, מותר לדבר על מוסר ומותר לשאוף למופת של חברה. בכתיבה ובקריאה, בדיבור ובשידור, יש לפנות מקום למחשבה על העתיד. נראה שהשיחות באשר לפתרון בעיות החברה, פנימה והחוצה, רובם ככולם מתמקדים בשאלות העבר, החטא הקדמון וההבטחות שניתנו. מה שבאמת נעדר מן השיח הציבורי הוא הדמיון המשותף. לאן פניינו? איזה מין עתיד אנחנו מדמים בעיני רוחינו? העיסוק בשאלה זאת חיוני, והדרך לעתיד עוברת ביכולת להרחיב את הדעת ולדמיין מציאות אלטרנטיבית, מעוררת השראה ומאחדת.

---

1. אלחנן ליב לוינסקי, שפת עבר ושפת יהודית המדוברת, המליץ, 22 במרץ 1889. ↩︎

מחקר המיקרוביום, אותו ג'ונגל של חיידקים שמאכלס את קייבותנו, זוכה לעדנה בשנים האחרונות. מרגע לרגע מסתבר שהרכבה של חברת החיידקים השוכנת בקרבנו בר השפעה מכרעת על מגוון אינסופי של מצבי גוף ומחלות, כאלו שקשורים בעיכול וכאלו שאינם. מדובר במהפכה של ממש, שתעצב מחדש את עולם הרפואה, תביא לפיתוחים טכנולוגיים, תיגע ככל הנראה לכל אחד מאיתנו באופן זה או אחר, ואולי תביא לתפנית מושגית בנושאים שקשורים לשאלת הגוף והנפש ולשאלות של תודעה.

מיקרוביום הוא בעצם מערכת אקולוגית זעירה, שמורכבת ממיני חיידקים, פטריות ועוד. יצורים חיים ושצומחים מקיימים תמיד איזו סימביוזה שכזאת, עם נתיני ממלכתם הקטנטנים. האדם מכיל ומתקשט במושבות מיקרוביומיות על פני ובפנים רקמות מסוגים שונים. יש מיקרוביום שעל העור והשיער, ברוק ובלחמית, בכל מיני נישות. ואמנם המערכת הסימביוטית המרכזית והמשמעותית ביותר, לענייני החיים הזעירים בגוף האדם, היא מערכת העיכול. למעשה היא כל כך עמוסה בחיידקים, לכל אחד מאיתנו בין קילוגרם לשניים שלהם בבטן לבדה. מבחינה מספרית, אנחנו יותר חידקיים מאשר אנושיים – יש לנו יותר תאים אלו מאלו.

כאן, ובדרך כלל, כשמדברים על מיקרוביום מתכוונים לעיכול. זאת נקודת ממשק מעניינת של הגוף האנושי עם העולם החיצון, הרבה טרפיק. לכל מיני היצורים הזעירים תפקידים שונים בתהליך פירוק המזון. מוכח שהרבה ממצבי הבריאות והחולי של בטן האדם כרוכים בהרכב המיקרוביום וניתן לטפל בדבר זה. מעבר לכך, כיוון שמערכת העיכול קשורה בקשרים עצביים, הורמונליים ואחרים למוח, מתקיימת אוטוסטרדה של תקשורת בין האיברים. ציר קיבה-מח. הבטן משגרת סרוטונין למוח, שגורם לנו להרגיש טוב, וכן מווסתת דופמין, הקשור בסיפוק. יש שקושרים בין המציאות המיקרוביומית ודברים שנחשבים נפשיים, כמו רגשות, התמכרות, חרדה ומצבי רוח.

אז יש לנו מפתח חדש להבין את בריאותו של אדם ולהתערב בה. באמת בשנים האחרונות הדבר מאיץ ומתפתח, במסדרונות האקדמיה ובתעשיות לסוגיהן. בעתיד הקרוב נוכל כולנו להעזר בשירותיה של רפואה זו. השתלת צואה היא מהפרוצדורות המבטיחות.

⁕ ⁕ ⁕

ובכן, הבשורה המעניינת ביחס לכל העניין היא עצם הקשר האמיץ שבין הבטן והראש. לכולנו תחושות בטן, פרפרים בבטן, זה לא מחדש כלום לאף אחד. אבל זה די מעניין לחשוב על כך שכשאנחנו אומרים שאנחנו חושבים אנחנו מצביעים על הראש, ומרגישים בלב, אולי חשים בבטן. זה קשור לאינטואיציה, וזה באמת איזה 'קדם-מוח' שכזה. מי אנחנו בכלל? ייתכן שמכלול התופעות המנטליות שאנחנו מציינים הן תכונות אימרגנטיות של חבורת חיידקים? כן.

מכה קשה לדואליזם של גוף ונפש, מכה קשה לאגו האנושי. קופרניקוס הוכיח אותנו על שאנחנו לא מרכז היקום, דרווין הראה שאנחנו יצור ככל היצורים, פרויד לימדנו שאנחנו אפילו לא שולטים בכיפה, כי אם אלמנטים לא-מודעיים (והוא שקשר בין המהפכות המחשבתיות הללו). ועכשיו, מהפכה רביעית, או כמעט רביעית. קרנן של תפיסות העולם המטריאליסטיות עולה בשעה זו. מי שרואה בעולם מציאות חומרית מוצא פשר חדש לתופעת ההתנהגות האנושית. מה אשר על הרצון החופשי, כשאנחנו נשלטים בידי רפובליקה של חיידקים?

שבע בבוקר, חוף גאולה. סיגלתי לעצמי מין שגרה – חצי שעה של צעידה על החול הרך, חצי שעה של מתיחות, חצי שעת שחייה, בים הפתוח. יורד מהבית, יחף, בקבוק מים ומשקפת-שחייה. המפגש עם החול הקר, קרומו שהתקשה בצינת הליל, ריכוזים של עקבות יונים. אני מניח חפציי על גג המצללה, ופונה צפונה. שקט מסביב.

ההליכה בחול הרך מאתגרת את המובן מאליו, תנועת ההליכה. המשטח בולם במידתיות, כמו נוזל לא-ניוטוני תנועה מהירה תגביר את ההתנגדות. ניתן לחוש את שורש התנועה במרכז המסה הגופני, במורד הגב. הדרך להתמודד עם החול הטובעני הזה, ולצבור תנופה, הוא בהתכווננות והמודעות לפיתול הגוף, באותו אזור של האגן. הרגל נטועה בקרקע והכתף הנגדית לה כבר מושכת קדימה ומחלצת. איזו תחושה טובה לכל הגוף, אורגניות של הליכה חייתית.

אגב צעידה אנחנו למדים על אודות מצב הים, התרחשויות ליל אמש החופיות ומזגי האוויר. אינדיקציה ראשונה, אותה רואים כבר מרחוב יונה הנביא, היא צבע השמיים וכיסוי העננים. לאחר מכן נגלה הדגל המונף על סוכת-המציל, רמז לבאות. למעשה אני סיגלתי איזו רגישות ברומטרית בגופי. לחץ האוויר ניכר בשעות בוקר לא מופרעות, והוא לבדו מלמד על מצב הים הצפוי. לחץ אטמוספרי גבוה – ים נמוך ושקט, שכמו נדחק תחת עמודת האוויר החולשת עליו; לחץ נמוך – ים גבוה, סוער, גועש, כמו מבקש להישאב מעלה לואקום הסביבתי.

פה דג מת שנסחף, שם דיונון שרוע. הציפורים, שחפים חורפים, עורבים ויונים מתמידים. בעונת החורף קורמורנים חונים על שוברי הגלים. יש את ההוא שיושב וקורא בטרומפלדור, המבוגרת שצועדת ונשענת על שני מקלות הליכה (ומזכירה לי את הפילים של דאלי), חבורת הנשים השזופות, הבחור של הטאי-צ'י על פרישמן, מדי פעם שיכור או בטלן זרוקים על החוף, ברוריה וחבורת המטקות של חוף גורדון.

הלוך וחזור אני צועד, צפון ודרום. המצילים מטאטאים את מרפסות הסוכה, מתירים את אופנועי-הים ומעמידים חסקה בגבולות אזור הרחצה. מדלג על משוכת הסלע של טרומפלדור, מאבד שיווי-משקל על הסלע ומוצא אותו שוב על סלע סמוך. הדילוג המהיר הזה מחייב חשיבה זריזה ותגובה גופנית הולמת, מין קורדינציה קדמונית.

בחזרה בגאולה, אני מתמקם. מתחיל מסיבוב פרקי-הידיים, ואז המרפקים, ואז הכתפיים. עומד, כורע, יושב ושוכב, מותח ומעורר כל שריר ומפרק מראש ועד בוהן. ריטואל חוזר, תחושה נעלה של שחרור כל חתיכת בשר ועצם. את הסשן הזה אני משלים בשכיבה על גב, שקטה וממושכת, מתכסה בחולות. קם, מנער את עצמי, מציץ בשעון, ומצטייד במשקפת השחייה. מתחיל לצעוד אל עבר המים, שומר על דופק נמוך ונשימה מודעת. הליכה לקיסריה של חנה סנש תמיד מזכיר לי את אותו הרגש.

טובל בימות הישועה. מכאן והלאה כמו טרקטור שנתקע על הילוך ראשון, ממשיך באיטיות קצובה. קרסוליים, ברכיים, טבור ואז מגיע רגע האמת. קפיצת האמונה, קפיצה נחשונית פנימה, אל תוך הגל המתרומם. צלילה של כמה שניות, אני צועק אל הדגים. מגיח על פני המים לשאיפה אופקית, כתף מתרוממת ומתקפלת, כמו מצביעה קדימה, אל לב הים. הגוף מתיישר, יד שמאל נמתחת לאחור ואני נכנס לריתמוס.

גם כאן, ציר הסיבוב הוא האגן המתפתל. מסתובב בתנועת מטוטלת, ימינה שמאלה ימינה. נושף באפי מנות קצובות, בכל הטייה של הראש, שואף אל פי שלוק של אוויר וממשיך באותה תנודה. התנועה האסימטרית, באה לידי תחושה בגוף המצטלב. יד נמתחת אחורה בעוד שאחותה מבקיעה את קרום המים בחדותה, קטר שצובר תאוצה אופקית תוך תנועה סיבובית. נשיפות ושאיפות, אני נכנס לריתמוס.

הקרקעית כמו טביעת אצבע מקומטת, רכסים רכסים של חול. אור השמש הנמוכה משתקף ומאיר את המצע כרשת מעוינים תזזיתית, שיש מוערק. דגים עטים על כל חתיכת חומר אורגני שנקלע לאותם חריצים סדורים. לאט לאט מתרחקת הקרקעית ממך הלאה, המים נעשים קרים בבת אחת. עוד מטרים ספורים ואתה בפינת שובר הגלים. שם באופן מקומי עוד יותר קר, נראה שהסלע דואג לספוג את החום. אגודות דגים, קבוצות גדולות פה ושם.

הסיכנים דומים לסכינים, הם נוצצים את אור השמש כמו כדור דיסקו, נושכים אצות. שפמית ארסית, להם הדייגים קוראים 'נסראללה' כיוון שפלש בשנת 2006, במהלך הקיץ של מלחמת לבנון. הם אדירים, מתגודדים ליצירת ענן מתוזמן, זרזירי הים. דפדופים אטלנטיים, סרגוסים, מדי פעם איזה טווסון. אתה ממשיך מחוץ לשובר הגלים, הים הפתוח. מוודא שאין סירה ואומד את עוצמת הזרמים.

תופס מרחק בטוח מן הסלעים ושוחה צפונה לאורך השובר. אותו מקטע הוא המרגש ביותר. אתה מרחף מעל מבני הסלע שמרכיבים את השובר התת-ימי. פה ושם איזו מערה, דקר כזה או אחר, לוקוס, מבצבץ ממקום מארבו. בדרך כלל בשלב זה של החתירה אני מסתכל על הירח שאולי עוד שם לקראת שקיעה, במחצית מחזורו השנייה. תוך כדי מעקב על תכולות השונית, מזהה את שלושת עמודי השלטים שמסמנים לי כמה קרוב אני לסופו של השובר.

אני ממשיך ועוקב אחר קו מתארו של השובר, גם כשזה מתעקל בחזרה אל עבר החוף וממשיך ובפניית הפרסה עד להיפוך הכיוון דרומה. שם בפינה המים מתקררים שוב, מבעבעים את קצף הגלים המתנפצים, ושם אפשר לראות חתולי ים מרחפים בתקופתם. מכאן והלאה, זה המקטע הרדוד והשקט של המישחה.

עכשיו אתה שוחה בעומק של מטר אחד, ופחות מזה. כשהמים נקיים וצלולים זה רגע שיא. פתאום ההתקדמות מהירה, ניכרת. להקות דגים מדלגות הנה והנה. מדי פעם איזה דיונון מרחף לפתע מתוך החול המסווה, רכיכה מתגלגלת בקונכיתה. פה הכי סביר לפגוש תמנונים למשל. הדרך חזרה תמיד קצרה מן הדרך הלוך. אני מגיע לסוף השובר הפנימי, מתהפך על הגב ושוחה כמו מדוזה בחזרה אל החוף. זאת מין תנועה שפיתחתי בעצמי, חתירה מסונכרנת בידיים, כמו משוטים על סירה שהיא גופי הקעור.

יום ביומו, בוקר אחר בוקר, את שגרת היום אימצתי לי. השחייה עצמה היא גולת הכותרת. יש משהו כה שליו בתנועה הזאת, בהרגשה. אתה מתנדנד ומתקדם במים, כמו בורג חודר. הנשימה הקצובה והמועטת יחסית, והגוף הפעיל, צורך חמצן. הציפה, ורעש המים, המלח בנחיריים. ביצוע מושלם של התמרון יביא אותך למין מצב תודעה היפנוטי. אתה חותר ומייבש את המח מן החמצן העודף, נכנס לתרדמת מנטלית.

בכל יום, המפגש עם הטבע, בחוץ ובפנים המים, הנופים המשתנים, ניואנסים. זאת לבדה חוויה מרוממת נפש.

מי שלא ישן על גדת נחל לא יידע להעריך רצפה מאוזנת, שנת ישרים. היה זה הלילה הראשון. בצהריים הוריד אותי תום בלנחרון. המסלול מתחיל בעלייה מונוטונית, ארוכה בזמן ובמרחק. למעשה מטפסים על שלוחה שמובילה לשיא גובה, 3,392 מטר. את חצי השעה הראשונה ביליתי בנסיונות חבירה לשביל, המסומן בקושי. מצאתי את עצמי מזגזג בין חוות קטנות, טרסות ושבילי מריצה. בסופו של דבר נאלצתי לשוב על עקבותיי. הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.

העלייה נמשכת דרך חוות, נופים נפערים. מכיפה סמויה אחת כבר רואים את הים התיכון, בואכה אפריקה. שם פגשתי תעלת מים. מעין אוכף, ברום השלוחה, משם רואים אגם גדול בכיוון הים. עדר עיזים, כלבי רועים, סוס חום ויפה.

שם, על צוק העתים, בשעה זאת עזה הרוח. פגשתי בדרך אחד. ראיתי אותו מסדר שביל, לידו שלט ועליו 'ברוכים הבאים' בחמש שפות. מעין התנחלות. שאלתי אם אפשר ללון. אמר שאין חדרים. קמפינג? אי אפשר, אבל בעוד קילומטר נוסף יש חורבה, בה נעים לישון לדבריו. המשכתי ולשם הגעתי. חזקה הרוח. רצפה משובשת, שיחנית קוצנית. אין לי מזרון, רק שק שינה דק, קיצי. משם רואים את הכפר הבא, קַנייר. החלטתי להמשיך. השעה לקראת שש, השמש שוקעת מאוחר. ביני ובין אותו הכפר נחל נוסף שעליי לחצות, וכבר שקעה השמש על אותו מפנה מזרחי שנועדתי לצלוח.

הגעתי לשורש הערוץ, נפעם מהנוף בכללותו. מצאתי גן עדן קטן. היו שם אורנים, וצפצפה, צמחיית נחלים עבותה. וגם שפוכת של אבן מינרלית נוצצת. מדובר בשיסט. גבישי מיקה גרפיטיים, בהם מרבצי ברזל ככל הנראה. באופן כללי סלע משקע מטאמורפי, שהתרומם ונדחק בהפגש אפריקה ואירופה. המים זורמים מתחת לגשר עץ זעיר, רעוע, הם צוננים ונקיים.

התאהבתי במקום והחלטתי ששם אלון. מצאתי שנמוך בערוץ רטובה האדמה, יתושים למכביר ורעש המים עז. עשרים מטרים משם ניצב בולדר עצום. למרגלותיו שיפוע עדין. שכבתי וריתי לנכון שם לישון, על השביל ממש. חלצתי נעליי, לעסתי בגט עם גבינת עיזים שנשאתי עמי. התיישבתי על הבולדר והתחלתי את ז'אן ז'אק רוסו.

סביב השעה שמונה, קריר, ירדתי למטה, צחצחתי שיניים בנחל ופרשתי את שק השינה. נשכבתי והמשכתי לקרוא, ממתין לרדת החושך. בהלה – נחשים. קראתי בספר הדרך שבשטח השמורה מין של צפעים סנוביים (snob-nosed viper). ואמנם אני ממוקם על מין מדך נבדל, קירח מצמחייה. נחה דעתי. ובהיותי על השביל, חזירי-בר עלולים לרמוס אותי בלילה בשנתי, שעה שהם ניגשים לשתות מאותם מים מתוקים. נרגעתי.

מעליי הופיע הירח. כוכב, ועוד כוכב, קבוצת עקרב והדובה הגדולה. קצת קר, אבל בעיקר מחליק. שק השינה, לו מקדם חיכוך נמוך. על כן מחליק על פני המשטח, ואני מחליק בו, וכן הלאה, כעין תולעת. אפשר ממש להתעורר ולמצוא שרגלייך טבולות בשנתך. מאוחר שוקעת השמש. תשע ורבע, תשע וחצי, ועוד מאיר.

היה חושך כשגמרתי בליבי להמשיך במעלה המדרון ולמצוא מלון ראוי, נח. הגב כאב, קר, תנוחותי משתנות בקצב הולך וגובר, אין מנוח. נעליים, אריזה זריזה, הכל בתיק ואני ממשיך בשביל. לא נזקקתי לפנס, הירח לשירותי (אייר והירח מאיר). ראיית הלילה מחודדת, אני שם לב. מימין, הנפילה לעמק תלולה. אני שוקל צעדיי ובוחן היטב את השיפוע והמדרך, שביל צר ומתעקל. דרדרת מעליי. אני מאיר בפנס. ארבעה זוגות עיניים לוטשות, קפואות. התנועה המגושמת, מרחק רב בין העיניים. עיזים? יעלים? בקר?

הדרך ארוכה וקשה מכפי שציפיתי. משעולים צרים על תהומות צלמוות. הנה הכפר, מופיע מבעד לעיקול, מואר באור רך. כבר מאוחר ואני צועד כמו זומבי. השביל מתפצל. הרבה תעלות מים שמשקות כרמים. אני קרוב. נעצרתי ליד עץ תאנה וחשבתי על כל הבנות שהייתי איתן. כלבים נובחים, פעמון הכנסיים מצלצל אחת-עשרה פעימות. חשוך ועייף, שטוף זיעה בשלב זה של הערב.

דשדשתי בין מרבצי דשא, שבילים פתאום כולם נראו עקומים להפליא. מציאות הררית. לא רציתי להתמקם בכפר לכתחילה, כיוון שחששתי שזה עוד אחד מאותם כפרים – בר, כספומט וספסל בשמש. עכשיו מאוחר מדי לגשת, שקט שם. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בכרם, על טרסה, מתחת לכפר. הרצפה ישרה, הללויה.

נשכבתי, מוסווה, רגוע. ז'אן ז'אק מלמל על חרם ועל שקרים שסיפר. לא מצאתי מנוח, נפשי מסוכסכת וגופי דואב. טיפסתי להציץ באורחות הכפר הישנוני. נגלה לפניי כפר מרהיב. אינו נגיש למכונית. כפר עם מזרקה למרגלות כנסייה. מצאתי איפה הבר ומצאתי חצי ווינסטון זרוקה שם. חזרתי מטה לטרסה שלי, גמעתי אותה בשקיקה. התהפכתי בשנתי, עד שכנראה נרדמתי. במהלך הלילה התעוררתי לפרקים, מטעמי קור. נים ולא נים. בסוף, בשעת הזריחה, התעוררתי סופית. הקור הכריע אותי. קמתי, שינסתי מותניים, בחזרה לכפר.

שבע בבוקר, אני מוצא עצמי על ספסל מול אותה המזרקה המרכזית. היחידים הערים: שתי משוגעות, בנאים, אשת המכולת. שתי משוגעות עם שיער קצר. אחת עגולה כמו כדור, די צעירה. האחרת רזה, די מבוגרה. הן יושבות, זו מול זו, מדי פעם צועקות איזו מילה. קר וערפילי. פתאום קמה הצעירה, ממלאה דלי במים מהמזרקה ומניחה אותו בכניסה לבית הפונה לכיכר. אף מילה. יד מושטת מבעד לוילון המסורתי, המכסה את דלתות הבתים, ומושכת את הדלי פנימה. זאת, מסתבר, שעת קרצוף הרצפות. בכל הכיוונים, זקני אוחזים במגב, מזרימים מים החוצה מבעד לספי הבתים.

נגשתי למכולת, אחת שאותה גברת השלימה את מלאכת השטיפה בעצמה. בגט, גבינה, לדרך יצאתי. עוד וואדי מחורץ. צועד בשביל על דופן שלוחה. הערוץ שופע, בריכה גדולה נשפכת במפל גבוה, ארבעים מטרים לפחות. שמתי לב שהמים מתפרדים לכדי טיפות, בעודם נופלים באוויר, מכורח הכבידה.

כל הדרך אני חושב על דמותו של הנוף. תבליט ותכסית. איך נוצר ומתהווה, מה נשמר מה משתנה. התרוממות הרכס, בלייה ושחיקה, שהעמידו את אותם נחלים מחורצים. אחר מתיישבים להם זרעים, תהליך סוקסציה. טחבים ואז עשבוניים חד שנתיים ואז שיחים ועצים. אלו מתחחים את האדמה ומעשירים את תערובתה, לטובת הבאים בעקבותיהם. איפה שהמדרון תלול, לא יתפס דבר, איפה שמתון, בשפע. פירות נישאים בפי יצורים למרחקים. תאנים חובבות מים. כל דבר במקומו.

אני חושב על ז'אן ז'אק, ספרו מלווה אותי. הזיות של מטייל בודד. תמיד אהבתי את הכותרת. אהבתי את הסוגה – רצף מחשבות אסוציאטיבי, וידויים אישיים, הטיולים והרשמים. ואמנם, משהו מעט טרחני במחשבה שלו על החרם שחווה והריחוק מן החברה. "הקדש חייך לאמת", מילותיו של יובנאליס, מאירות פני שנינו. חיים של חקירה, החירות הטמונה בדבר.

סופורטוחאר. כפר קטן רדוף במכשפות. עשר בבוקר, אמצע שבוע, לא תמצא נפש חיה. הבית של הנזל וגרטל, כרעי תרנגולת, צללי מכשפות ומטאטאים מקשטים כל פינה בכפר הקטן. בשבל מסוים נפתח הבר המקומי. הזקנות מתיישבות ללגום קפה, הזקנים עומדים ליד הבר ושותים אניס.

ממשיך לצעוד. הדרך ממשיכה לעמק של פוקרה, בו שלושה כפרים זה מעל זה. אמורה להיות קצרה הדרך, תכננתי להגיע לגוש הכפרים בשעות הצהריים. ברום השלוחה עצרתי לשחות. בריכת אגירת מי-שלגים להשקיית המטעים. היה קר, מרענן. משם השביל עוקב אחת מאמות המים הפתוחות, המובילות לאותו מאגר זעיר. השקייה בשיטות מסורתיות, סכרים ידניים. מתחת לאמה מדרון מדורג, מטעים, מתחתיו מצוק ומתחתיו הדרך המובילה לאותם כפרים בבית השחי של ההר. ההליכה בצד האמה נעימה, השיפוע, שיפוע הזרימה, מתון ולאורכה שביל נוח.

בשלב מסוים אותה אמה הוזנחה, והשביל מצטופף בשיחי פטל קוצניים. מצאתי את עצמי בלב סבך צפוף. לא שביל ולא סימני דרך. תמיד זה קורה, שאתה חושב שהכל בסדר עד שאתה מגלה שהכל השתבש. ניסיתי את מזלי בשדה פרחים, טרסות נטושות, סבך מסתרע. שבתי לאמת המים, שוודאי תוביל אותי בבטחה לעמק פוקרה שלי. אספתי לי שני מקלות, עץ ישר וגמיש, ששירתו אותי לפלס דרך בין הקוצים ולהשען על צלע השלוחה.

הסבך הולך ומסתבך. הזמן נמשך והבטן מקרקרת. די חם בשלב זה של היום. בתוך דקה אחת ארעו לי שתי תאונות מצערות: חולצת הטיולים שלי, הירוקה, נקרעה בכתף, שעה שפילסתי דרכי בין השיחים. אז התחלתי לפזול שוב למטה, ושם בנסיון לרדת מאותו שביל עליון מלווה-אמה, נשבר אחד המקלות שעליו נשענתי. נפלתי, בתלילות המדרון, מעל למשוכות צבר. המקל השבור ננעץ בבית שחיי הימני. שריטה יפה, מעט דם.

עכשיו אני גולש בסלאלום מנקודה לנקודה, מתמרן עצמי לדעת. לטרסות סדר יום משלהן. אחרי שתיים-שלוש שכאלו, דילוגים מגושמים מגבוה לנמוך, אתה מפנים את השיפועים האופיניים ואת השבילים המעלים והמורדים בינהן. ידעתי שאסור לסמוך על מקל כשמענת, ידעתי ושכחתי. המשכתי לרדת ולרדת. עצרתי כדי להסדיר נשימה, להשגיח בפצע הטרי ולתכנן את צעדיי להמשך.

הסבך לא סולח. עשרה מטרים עלולים להמשך שעה קלה, הזיעה ניגרת. ביני לבין הכביש מטרים בודדים, אך ההפרדה המפלסית משמעותית בשלב זה. קיר גבוה. אני חבוט, מתודלק באדרנלין, ואף על פי כן חותר לדרכים בטוחות. ממשיך, חסר אונים, לפלס את דרכי בסבך הצפוף. שוקל שוב האם לטפס בחזרה, דרך כל אותן טרסות, ולהמשיך בדרך המים. מחליט להמשיך ולהאבק את המטרים הנותרים, עד שתמצא דרך אלגנטית לחבור לכביש.

בנקודה שבה המצוק תחתי נמוך, מצאתי שני בולי עץ שמוטים ששימשו לי סולם, ומערכת שורשים מבצבצת, בה נעזרתי כדי שאוכל להתלות מעל הכביש. חיכיתי לי, לראות שלא תמצא מכונית על הכביש ולאזור אומץ. ברגע המתאים ניתקתי את רגליי מן הארץ ונתליתי באוויר, אוחז בשורשים. עזבתי באחת, תוך שאני בועט בקיר ברגליי, להרחיקני ממנו. נחתתי עם ברכיים כפופות, כפי שתכננתי, וספגתי את עוצמת הנפילה. תפסתי את עצמי, את המקל הנותר, ומיד המשכת בדרכי. אני לא חש כאב, ואין ברצוני לגלות פגעים נוספים בשלב זה.

על הכביש, ממשיך וצועד בשול. שמש נצחית בראש צלול. עוד שעה כזאת, מואצת והנה הגשר שמעל הנהר הגדול. את פניי מקבלת תחנת כח הידרואלקטרית. זאת הייתה טחנת קמח, עד שחושמלה. סכר עצום, נפילה חופשית של עשרות מטרים. אין אפילו ארובה אחת. חוטי חשמל מובילים משם ולמעלה. ממשיך לטפס דרך יער, מעפיל לפמפינרה, כפר שאנן.

באתי בשערי המקום, מרוט וחבול. שרוול הכתף השמאלית קרוע, מתבדר ברוח, הימני מגואל בדם. דמותו של טייל. במרכז כל סמטה תעלה, מים זורמים, צוננים. השמש יוקדת, צהריי יום חם, שעת הסייסטה. התיישבתי לי בצל הכנסייה העצומה.

---

ארץ ישראל נתברכה במגוון מרשים של תאי נוף שונים. פסיפס זה של צורות וצבעים התפתח לאורך עידנים, תחת סדרה של תמורות ותהליכים גאולוגיים, ובהשפעתם של אזורים אקלימיים שונים. כאן נפגשות שלוש יבשות ענקיות, ימים וימות. בחסות אותם תהליכים ממושכים ועוצמתיים – שפע רכסים. בהינתן איתני הטבע, השוחקים והסוחפים – צלקות הזמן בדמות נחלים מחורצים.

ובכן, שלוש פסגות נישאות לרום של מעל לאלף מטרים מעל פני הים, ואלו הם שלושת ההרים הגבוהים במחוזותינו – חרמון, מירון ורמון. הר חרמון הוא הגבוה מכולם. פסגתו בגובה 2,814 מטרים, היא על גבול סוריה ולבנון. החרמון הישראלי נישא לרום של 2,236 מטרים, גבוה בשמיים. עליו משקיף, מעבר לעמק החולה, השני לו, הר מירון. המירון נישא לרום של 1,204 מטרים מעל לפני הים. 270 קילומטרים דרומה משם, בחזקת מדבר הנגב, ממוקם הר רמון. 1,037 מטר מעל פני הים, הוא שיא הגובה של הר הנגב והפסגה השלישית בסדר ההרים הגבוהים אשר במחוזותינו.

שלושה הרים גבוהים, ולכולם שמות דומים. חרמון, מירון, רמון. שורש 'רום' ניכר בכל הר. ואמנם מסתבר שההרים נקראו בשמם בתקופות שונות, ומתוקף סיבות שונות. שמא דמיון שמקורו ביד המקרה, או שגזרון משותף לאלו השמות.

החרמון, ג'בל א-שיח' שמו בשפה הערבית וכך מוכר מזה מאות ואלפי שנים. "הר הזקן" בתרגום חופשי, וזאת על שום פסגותיו המושלגות כל השנה, הנראות למרחקים, ודמיונן לשׂיבת קודקודי הסבים. ג'בל א-שיח'. שמו העברי, חרמון, נגזר ככל הנראה מן השורש חר"ם.

חרם נזכר בימינו בהקשרי נידוי, התעלמות, ואמנם נמצאות מספר הוראות שונות ששורש זה מוסר. בספר ויקרא למשל, חרם מתפרש כרכוש שאדם מקדיש למקדש. מכאן שהוא הופך לקדוש. ומכאן גם מתפתח המושג הרעיוני בייצגו התחייבות שאדם מקבל על עצמו. בהקשר זה נמצא החרם בתפילת 'כל נדרי'. לבסוף, חרם מופיע בעולמה של המלחמה, כשלל שאין להנות ממנו (ויש להשמידו במידה מלאה או חלקית), החרמה של רכוש. ייתאפשר שהמילה 'חרמן' היא נגזרת נוספת של אותו שורש, מן הערבית 'חִרְמָאן', בהוראה של מחסור או עוני, ובפרט בפירוש של מחסור בפעילות מינית¹.

מכאן הציע הרמב"ן ששם ההר 'חרמון' נאמר כדבר שאין להשתמש בו. תלילותו ותנאי מזג האוויר הקיצוניים בו, הם שהופכים אותו בלתי-שמיש. 'חרם' נאמר כך, באופן כללי, על אזור לא מיושב. המילה 'חרמון' מופיעה בארבעה-עשר פסוקים בתנ"ך. בספר דברים נזכרים ארבעת שמותיו: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר"², וכן "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן וְעַד-הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן"³. חרמון ושרין ושניר ושיאן. רש"י מעיר ש'שניר' פירושו: שלג בלשון אשכנז [שנעע] ובלשון כנען. שניר הוא נחל הנשפך מן החרמון, ובהקשר זה נזכר ההר גם בשם 'ראש שניר'. שִׂרְיֹן נשמע דומה מאוד לשניר, אפשר שמדובר בשיכול אותיות. ושיאן מתפרש באופן פשוט ויפה, אולימפי.

בספר חנוך א', ספר חיצוני בן המאה ה-3 לספירה, מוסבר שמו של הר חרמון כמקום בו נשבעו בני השמיים, או המלאכים, והתחייבו בחרם, היינו בשבועה. "אָז נִשְׁבְּעוּ כֻלָּם יָחַד וַיִתְקַשְּרוּ בֵינֵיהֶם בְּחֵרֶם׃ וַיִּהְיוּ כֻּלָּם מָאתַיִם מַלְאָך וַיֵּרְדוּ בִימֵי יֶרֶד עַל־רֹאשׁ הַר־חֶרמוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהָר חֶרמוֹן כִּי בוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחֱרִימוּ בֵינֵיהֶם"⁴. מהות השבועה – לשאת נשים יפות מבנות האדם.

בן יהודה כתב על ארץ ישראל ועסק בין היתר בגזרון שמות האתרים השונים בה. כך מתאר הוא את החרמון: "הר חרמון, בנגב הרי הלבנון, כאלף ושש מאות ועשרים ושש אמה מעל לפני מי ים התיכון… ההר הזה הוא הר חרמון, לאמר הר הקדש אשר לא יקרב אליו זר (כמו חרם לה'), כי על ההר הזה עבדו לפנים הכנענים את בעל אלהיהם ועל כן קראו לו גם בעל חרמוֹן"⁵. אפשר להסיק שבן יהודה שאב מאותם המקורות, ונטה להסבריו של הרמב"ן המובאים לעיל.

שמו הערבי של הר מירון – ג'בל א-ג'רמק. המילה ג'רמק מיוחסת על ידי גאוגרפים ערביים של ימי-הביניים לעם או שבט שנקרא בשם זה, בארץ הלבנון⁶. אפשרות נוספת היא שהמילה ג'רמק מקורה בשפה הפרסית, והוראתה "קמח דק". ייתכן ששם זה ניתן להר המדובר, בהקשר של טחנות הקמח שנמצאו בסביבתו. ואדי טוואחין ("נחל הטחנות") הוא נחל מירון, המצוי למרגלות ההר, ומסורת שם זה עשויה לחזק את ההסבר השני שהוצע לעיל.

בחזרה לשאלת שמו העברי של ההר. הר מירון נודע בשם 'הר עצמון', משך רוב השנים. שמו הוסב ל-'מירון' בשנות ה-50 על ידי ועדת השמות הממשלתית. רחל סבוראי, אשת הפלמ"ח, טיילת וחוקרת בתחומה של ידיעת הארץ, התנגדה לשינוי שמו של עצמון למירון⁷. היא כתבה מאמר מאלף על שאלת שמו של הר זה, ביחס למקורות ההסטוריים והנתונים הגאוגרפיים. טענתה העיקרית היא שהשם מירון אינו שייך לאותו הר גבוה, בית קברו של רבי שמעון בר יוחאי. סבוראי סבורה שיש לרדת לשורשו של הדיון בשאלת שם ההר, בכדי שנוכל להבין את פשר המאורעות שהתרחשו במקומות אלו לאשורם.

ההר לא נזכר בתנ"ך, אבל הוא נזכר במקור קדום אחר – אצל יוספיוס פלביוס. פלביוס, גם אם קביעותיו ההסטוריות נלקחות בערבון מוגבל, נחשב לגאוגרף דייקן, ומכאן שרמת אמינות דיווחיו בהקשר זה גבוהה. עצמון מופיע פעם יחידה בכתביו, בתארו את שליחותו של קסניוס גלוס, מפקד ליגיון שנשלח לגליל, בכדי להכריע את האוכלוסיה שם. "כל המורדים והלסטים שבאזור זה ברחו להר שבלב הגליל, הנשקף אל פני ציפורי, והנקרא עצמון"⁸. מתוך תיאור המקום, הדל, שמתמצה באזכור הקרבה לציפורי, מסיקה סבוראי שמדובר בהר הגבוה, הקרוי בפינו מירון, ולא בהר עצמון המצוי בקרבת יודפת (המכונה בערבית ג'בל דַּיְדָבֶּה). טענה זו מחוזקת בעובדה שבתיאור המצור על יודפת, המובא בפרוטרוט, לא מוזכר הר עצמון כלל ועיקר. יתרה מכך, ההגיון האסטרטגי והטופוגרפי, שמכשיר את ההר כמקום מקלט למתנגדים הנמלטים מציפורי, מחזק את הוודאות שבהמצאות הר עצמון בגוש הרי הג'רמק שבגליל.

השם הר מירון נקבע בסופו של דבר על שם הישוב מירון, היושב לצלעו. צפונה ליראון ומעבר לגבולה של מדינת ישראל, מתנשא הר ששמו ג'בל מיירון. הוא נישא לגובה של 940 מטר מעל פני הים. ישנו הכפר מרון א-ראס בקרבת המקום. עובדות נאספות ומצביעות על כך ש'מרן' מופיעה כעיר מרכזית בעת העתיקה⁹, והיא כנראה אותו הכפר בדרום לבנון¹⁰. ייתכן שמרון נאמר כאן בהקשר של 'ראש'. כן בשפה הארמית, וממנה לערבית, המילה 'מרן' פירושה 'אדוננו'. אדוננו הוד רוממותו, כמו בשם החרמון הערבי, יכול לבטא את הכבוד וההוד שמיוחס להר גבוה, כמטאפורה לאדם או דבר מה נעלה.

נחזור לעניין המירון בשפתנו שוב. השם המודרני נגזר משמו של הישוב מירון. ישוב זה דווקא מוזכר בעתות העתיקות: בתלמוד עולה שמו של אזור זה כמרחב פורה וכיישוב כהנים. עולה שהתקיימו ככל הנראה שני מקומות שכונו בשם מירון, הצפונית והדרומית. ייתכן וזאת הצפונית אף נקראה, לשם הבדלה, 'מירון הראשה' – מרון א-ראס.

הכינוי 'הר עצמון' שויך לאותו הר ג'רמק דעסקינן, במשך מאות שנים, כפי שבא לידי ביטוי באגדות צפת. אמנם, לא ברור מה מקור כינוי זה, והאם נשמר בפי בני המקום למן זמנו של פלביוס או בהשפעתו. ייתכן שהשם עצמון, שמזוהה ככל הנראה גם עם השם חשמון, מהווה את מקור שמם של החשמונאים¹¹. אזור זה שימר יישוב יהודי לאורך מאות ואלפי שנים. בסביבה זו חסו בין היתר מגורשי ירושלים בתקופת בית שני ושם, ברקע הנוף ההררי, ננהגה לוחמת גרילה בשלטון הסלווקי.

הר רמון, נסיך ההרים הרמים, נקרא כך על ידי 'הוועדה הגאוגרפית לקביעת שמות בנגב', שמינה בן־גוריון, והתכנסה בשנים 1949-1950. הוועדה תרגמה את שמו של 'ואדי רמאן'. לפי האטימולוגיה העממית, השם רמאן שנשמר בפי יושבי הנגב, מקורו בשמה של האמפריה הרומית. האמפריה הרומית גבלה במכתש רמון, ונראה שערוץ המכתש נקרא בשמו הערבי על שום נוכחותם של הרומאים, והסחר הענף שהתרחש על דרך הבשמים בתקופת שלטונה של האמפריה באזור. שם האמפריה הרומית, או העיר רומא, אפשר שמקורם במילה האטרוסקית שפירושה 'שָׁד', כפי שמונצח בשמו של רומולוס – מצמד התאומים רומולוס ורמוס, בני מארס, ומכונניה של העיר רומא על פי המיתוס המקובל. סברה נוספת היא שמקור המילה במילה היוונית ῥώμη, רומי, שפירושה כח או עוצמה.

המילה רמאן עוברתה לרמון, כפי שסלאם מעוברתת לשלום. שורש השם רמון הוא רו"ם. המילה מתפרשת אפוא כדבר גבוה ונישא. הולם הדבר שם הר, ומתיישב כשם בעל משמעות תיאורית.

לסיכומם של דברים, ראינו שמאחורי הדמיון הניכר בשמות הרי ישראל הגבוהים צירוף מקרים מעורר מחשבה ותו לא. לשמות – חרמון, מירון, רמון – אין מוצא משותף. יתרה מכך, כל אחד מן ההרים נקרא בשמו בנסיבות שונות, על ידי עמים שונים ובתקופות נפרדות. ראינו שבשונה משמו העתיק של החרמון, שמופיע כבר במקרא, מירון ורמון הם שמות חדשים בשפה העברית.

ואמנם, אפשר לדון בדמיון הקיים ולהציג מחשבה או שתיים בנושא. אפשר לאמר כך: לדמיון המדובר שתי פנים – השורש המילולי והצורה המשקלית. המבנה 'קטלון', נמצא די נפוץ בשמות הרים (ע"ע עצמון, אבטליון, ארדון). יש תיאורי מקום שמופיעים במשקל 'קטלון', כך למשל עליון, תחתון, ראשון, אחרון. כך שם של תכונה או מאפיין מקום יכולים להזין שמו של הר סמוך. ביחס לשורש המילולי, מחשבתי הראשונה בנושא הייתה ששמות שלושת ההרים מתכתבים כך או אחרת עם השורש רו"ם. ואמנם עולה שרק השלישי, רמון, הוא נגזרת של שורש זה. ייתכן שמעבר לכל הצידוקים והנסיבות ההסטוריות, לשורש עברי זה השפעה כלשהי על בחירת שמותיהם המקובלים של אותם הרים.

---

1. תמר עילם גינדין. בלשנות כלכלית: מהחרם בתנ"ך לחרמן של ימינו. ‏ynet‏, 11.06.2010. ↩︎
2. דברים, פרק ג', פסוק ט'. ↩︎
3. דברים, פרק ד', פסוק מ"ח. ↩︎
4. חנוך א', פרק ו' פסוקים ה'-ו'. ↩︎
5. אליעזר בן־יהודה. תרמ"ג. "ספר ארץ ישראל". ↩︎
6. יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"א. "הידעת את הארץ", כרך ה': בין תבור לחרמון. ↩︎
7. רחל סבוראי. הר העצמון – הוא הג'רמק. למרחב, 17 באוגוסט 1956. ↩︎
8. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). תשכ”ז. "מלחמת היהודים", ספר שני. תרגום: חגי, שמואל. ↩︎
9. כך למשל בתעודה של תגלת-פלאסר ג’, על מסע לגליל בשנת 733-732 לפנה"ס. ↩︎
10. יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"ה. "הידעת את הארץ", כרך ו': נוף האדם בגליל. ↩︎
11. רחל סבוראי. הר מירון או הר עצמון? לשאלת שמו העברי האמיתי של הר ג’רמק. עבודת רפרט במסגרת קורס “גאוגרפיה היסטורית” של פרופ’ א. רייני, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. ↩︎

זבת חלב ודבש היא

ארץ זאת, מכורתנו, הר-טרשים קירח מחד והר ירוק תמיד מאידך. פרשת דרכים גאוגרפית, אקלימית ואקולוגית. בין שלוש יבשות תִּתָּלֶה, ארבעה טיפוסים של אזורים בוטניים וכל המשתמע מכך. מבחינה קונטיננטלית – שייכותה ליבשת אסיה; טקטונית – זוהי אפריקה; מבחינות אחרות, אתנו-תרבותו-פוליטו-דמוגרפיות למשל – ערב רב, קיבוץ גלויות.

ככזאת, היא מהווה בית גידול למגוון החי והצומח. בכך ייחודה היוצא מן הכלל, תהילתה לכתחילה. עושר חסר תקדים של יצורים ותצורות, כאן מקום מושבם. כן משרתת חלקת אלוהים זאת שלל נודדים, במסעותיהם העונתיים דרומה וצפונה. יש מקננים ויש שחולפים. השבר הסורי-אפריקאי, המסדרון הנמשך ונמתח לאורכה של הארץ, בחסותו היגרו הנה והנה כל מיני יצורים יבשתיים, בהם גם האדם הקדמון במסעותיו החלוציים.

טביעת אצבע ייחודית, כאמור. איפה עוד יימצא זאב טורף שפן סלע, בצל אורן? אגס בר בחברת קיקיון? אי-אפשר להישאר אדישים לדבר, ואכן לאורך הדורות התהווה והתפתח תחום "ידיעת ארץ ישראל" כתורה שבעל-פה. אנשי מפתח, למן אשתורי הפרחי ונוסעים אחרים בני זמנו, תיעדו ושיננו והעלו על נס את שפעה של ארץ זאת, ארץ זבת חלב ודבש. מלמדים כאן בבתי-ספר על דוכיפת ורקפת, ושרים שירים על הרדופים ויעלים, לילדים קוראים על שמות פרחים ונחלים. לכל סוג ומין מקומי, נוסף על השמות העממיים והשמות המדעיים, נבחר בקפידה שם עברי יפה, שמעשיר את השפה העברית ואת עולם הדימויים המשתמע ממנה. תודעת הטבע הלאומית, והתרבותית, כה חזקות ומושרשות כאן, מתוך שזכינו לחיות בסביבה כה מעניינית וברוח מקראות ישראל. יש הרבה אתוס בדבר, נושא מעניין ואליו נגיע ולו במעט, בהמשך רשומה זאת. לעתים נדמה שאין דומה לתרבות המקומית, בין עמי העולם, ביחס זה הנתון לטבע ובמקומו הכה מרכזי בחיי היום-יום הישראליים.

ארץ אוכלת יושביה

אליה וקוץ בה. על העושר הביולוגי המתואר, המשכר, נמנה מגוון לא מבוטל של מיני חיות מסוכנות. תשעה מיני נחשים ארסיים, מהחרמון ועד לאילת, עשרים מיני עקרב. זהו ייחוד נוסף של פיסת ארץ זו. באירופה רבתי, לשם השוואה, נפוץ מין אחד של צפע מסוכן (הצפע האירופי), ובמדינות רבות לא יימצא אף עקרב אחד בודד. החיים כאן פראיים, וככאלה יש שמאיימים. יצורים מעין אלו, שרצים ורמשים, מהווים סכנה קיומית. מעבר לאפשרות המפגש הקטלני, ידיעת הסכנה – היא עצמה לרועץ. חיל ורעדה מולידים חרדה. חשש זה מעצב דמות בן-המקום.

ארץ שטופת שמש. מפאת הקרבה היחסית לחוג המשווני, הקרינה פה נוכחת ביתר-שאת, רוב ימות השנה. קרני השמש מצליפות בכינון ישיר. למעשה בכל משך השנה אזורנו קרוב יותר אל הכוכב הצהוב, בהשוואה ליבשות צפוניות יותר. שמש מדבר קופחת, ים תיכון שטוף גם כן. משטר העונות כאן מאדיר את הקיץ. כפי שמעיר עמוס קינן, לנורבגי ולקנדי ולפיני לא קר בחורף, לערבי לא חם בקיץ. הם רגילים ומתורגלים בתנאיי סביבותיהם. מאידך, אנו הישראלים, עוד לא הסתגלנו ממש, ותמיד הקיץ כאן מענה נפשות מסכנות. יש חדש תחת השמש – מהגרים אירופאים שסללו את דרכם הלום והם לא התאקלמו די. החום העז, כעובדה מוגמרת, מהווה מין איום תמידי. גאולת עמנו – מציאות מסנוורת.

עומדים עלינו לכלותנו. המציאות המדינית, העוינות הנהוגה בין שבי ציון ושכניהם המזרח-תיכוניים, למן המאה העשרים, עושה שמות בחיי כלל היושבים בארץ זו. חיים פה על החרב. דורות הקריבו כל, דם ניגר שטף כל אפיק ותל. ניכור מתדלק יריבות מוליד מדון, זהו מעגל סגור. טבעם של עימותים מדיניים ממשוכים, מרוצי-חימוש ודריכות אלי קרב, לרושש כל כיס ולשחוק את רוח החיים. זכרון העמלק ותודעת ההסטוריה המדממת, החקוקה במסורת והנלחשת בצער כה רב, מדירים שינה מעיני אמותינו, מחרידים כל.

עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה

מי למשק מי לנשק, קראו אנשי העליות הראשונות, האירופאים. הם ביקשו ליישב את הארץ ולהיטמע בה. אלו הגיעו הלום, בטרם נסללו כאן תשתיות, בהעדר כל סממנים אורבניים. מתוקף היותם מהגרים, שנחתו כאן מארצות מפותחות, נוחות ומבוססות ומוכרות, התייחסו לארץ זאת כראוי לה – כארץ פרא, בה צריך ללמוד לחיות מחדש. פה זה לא אירופה.

כה פתח אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' דבר ההספד לידידו 'הפועל הזקן', א.ד. גורדון: "דרכי החיים אינם רפודים שושנים, זוהי אמת נושנה… קל וחומר לעובד היהודי בארץ־ישראל! כמה חתחתים נפגשים לו על דרכו, כמה קוצים מכאיבים, וכמה חיות רעות אורבים לו על כל צעד ושעל. הדרך בעצמה אינה סלולה לגמרי, בסכנת נפשות צריך לסול אותה בתוך הישימון, בלי כל הכנה והכשרה מוקדמת. מעולם אחר בא העובד וכאן בארץ־ישראל, צריך לשנות את כל ההרגלים שנעשו לטבע שני, להתחיל הכל מבראשית… קשה הוא השינוי הפתאומי הזה מצד עצמו ובפרט, כשחיות רעות אורבות על דרכו בצורת ערבים אפנדים, מסיתים ומדיחים".[1]

ברבות השנים, בחסות מסורות למדניות ומדעיות, בנחישות אין-קץ, ובתמיכת תקציבים מכובדים שנאספו ונתרמו לבניין הארץ, החזון קרם עור וגידים ומפעל ההתיישבות התבסס לו. תחילה בזעיר אנפין, בצניעות מכמירת לב. המבקשים להיטמע ולשרוד כאן למדו את אורחות החיים המקומיים, את חקלאות הבעל המסורתית ואת מלאכות הבנייה והשמירה. הם הסכינו לחיות בצל שלל האיומים, שמש ושרב ובצורת. את הארץ ואת סכנותיה הטבעיות למדו ולימדו, חקרו ואהבו, ואגב כך הסתגלו אליהן והתחסנו מפניהן. הפלאח והקוזאק, אלו סומנו כאידאלים לצורך התמודדות זאת. יש ללמוד את מלאכת החקלאות המקומית, ויש ללמוד הגנה עצמית והישרדות. למשק ולנשק.

והנה מקץ תקופות, כאשר הצטרפו למפעל החלוצי עוד ועוד ידיים עובדות, הלכו והתמתנו האיומים הקיומיים, שקטה הסערה המרחפת מעל לראשי המתיישבים. וכשתפחה המנייה המקומית לכדי ממדי מעצמה אזורית, התפתחה כאן תעשייה של ממש. תעשייה זאת, שהצטיינה מראשית בפתרונות חקלאיים לדרכי התמודדות עם תנאי היובש והחום הקשים, ובייצור של כלי מלחמה, להגנה ולתקיפה, הפכה לסימן ההיכר של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מאז ועד היום אלו הם שני ענפי התעשייה המפותחים והשימושיים כאן.

ותשקט הארץ. הפלאח והקוזאק נותרו פרק ארעי בסיפור המאורעות, מיתוס מכונן, קרש קפיצה נשכח ונזנח. לא עוד נדרש להתמודד עם בצורת וקדחת, עליונות צבאית הושגה גם כן. היינו לדוד והנה אנחנו לגוליית. התעשייה משגשגת, פטנטים ישראלים מצאו דרכם לפינות הנידחות ביותר של העולם. הכלכלה השתבחה והתעצמה, ושמה את ישראל המתפתחת בשורה אחת עם מדינות אירופה והעולם המפותח. האיומים שאפיינו את הארץ חדלו מלהטריד. המזגן נוקש והמים המותפלים מצויים בשפע, הערים דחקו את העקרבים ואת הנחשים הצידה והצבא ניצב על המשמר. פה זה שוב אירופה.

---

[1] אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', "העבודה והעובדים", כתבים מקובצים: חלק שלישי – מאמרים, תל אביב: ועד היובל, תרצ"ה.

משאבי שדה, טללים. זה סוף יום חם, תמוז נאסף והשמש מתנמכת בחן. דקות ספורות והיא תפנה מקומה לצבא שמי הלילה. אתנחתא קצרה. מן השגרה המשזפת. מערבה משם דרך משתרעת. פה לא באים עוברים ושבים, מוצא אין. מעט התנועה בשעה זו, ובכל רגע אחר של היממה, שמורה למשאיות עמוסות בתנובת העונה. אנחנו באגן הניקוז לנחל הבשור. דרך הבשמים, ארץ נבטית – רחובות בנגב, שבטה, קדש-ברנע. חולות אין קץ.

משמאל מגדל האש, הידוע לשמצה. מקרוב נראה עלוב, דל וארעי. אין כל מגבלת מהירות. מתקיים מרדף אחר השמש האדומה. עכשיו היא מסתתרת מעבר לקפלי הקרקע, נחבאת ומבליחה. חלום אדום, המדבר בוער, מזכירות עולמות שכנים. הנה נפרש המישור הרחב, השמש מתעוותת. אדי חום האדמה מטשטשים כל אופק. הנה היא נושפת בעורפו של כדור הארץ, זורחת על האוקינוס השקט ברגים אלו ממש, ובינתיים נעלמת מן העין. חולפים בסיס צבאי, גוש הישובים הצפוף, ארץ החממות.

ערב רד. אנחנו נפרדים מהמכונית ומתחילים לצעוד בכיוון העלטה הטרייה. מטפסים במעלה חולית רכה. רוחות אחר-הצהריים איפסו את פני השטח, מחו כל עקבה ופיסלו גלים שמזכירים טביעת אצבע של ענק. עיניים פקוחות לרווחה. הן התרגלו לתנאי התאורה החדשים. פנס נמוך מדגיש כל צל בחול, מבליט עקבות זעירות של חיפושית או זרע קוץ פליט הרוחות. זוהי ארץ הנחשים. מגוון המינים ועושרם רב. רק כאן ניתן לזהות מיני צפעונים מסוימים. זאת מטרת ביקורנו המוצהרת.

נחושית החולות, מין חומט אפריקני. פעילה בשעות הערב המוקדמות. היא משאירה עקבות משני סוגים, לסירוגין – צעדי רגליים זעירות, טובלות בקרום פני השטח, מותירות גומות גמדיות, לעומת תלמי מחרשה מתעקלים, סימני גוף הנחושית השוחה בחול. כך מתקמת לה הלטאה, בזריזות ובחשאי, מתחמקת מטורפים גחוניים ומעוף הלילה הדורס.

שבילי העקבות נמתחים בין שיחים בולטים, איים ירוקים בים הגרגרים. מיני לענות ואשלילים. מהווים צמתיים מרכזיות, נקודות עניין ואיסוף, צל ביום ומחסה בלילה.

מכרסמים – גרביל חולות, גרביל חוף, ירבוע מצוי Jaculus jaculus – נעים, אחוזי תזזית, לפה ולשם. מבוהלים הם מחפשים מקלט במחילות לא להם, ולא אחת נמלטים כמשד מסתתר. תאיר עליהם בפנס ויש שיקפאו. עינים להם גולות שחורות, ענקיות ובולטות להפליא, רואות גם בלילה חשוך. לירבוע רגלי ניתור ארוכות, משל היה חגב. הוא מתקדם לו, קנגורו קטן.

הנה שביל עקלתון, מעלה של סרפנטינות למרגלות שיח. עיון קרוב חושף זוג קרניים חדות ואישונים פסיים אנכיים. עכן חרטומים, מפלצת אגדית. שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו. שם נח, אורב ומתערבב, אוי לקרב. קשקשיו כמו שריון מחוספס, סמורים כעומדים להתלש. גונם תכלכל, דרקון בשר ודם. לעומתו קטן העכן הקטן. נעדר זה כל קרן וגופו בחול טבול.

נחש חולות, זעמן חביב, מנומר בגווני חימר, מצוי בין אותם תלים. אישוניו עגולים, שלמים, ניכרים. אמנם ישתדל לחמוק בכל כיוון, אך אם נקלע בין אצבעותייך, בשלווה ובנחת יתפתל. עכשוב מבעית, רץ הלוך וחזול, מבוהל ומבהיל. ידיו הקדמיות מתוחות קדימה כמו קרני ניגוח. שור זועם. הוא מתנשף ומשמיע צלילים חורקים. לא נותר אלא להצטמרר.

צבא השמיים ממעל. נגה כבר שקעה בחול. עקרבים בכיפת הכוכבים ועל פני הארץ מהלכים. העגלות, כתרים למינהם. רכבת לווינים חולפת ביעף. זאת ארץ הזוחלים, ארץ המרדף.

(קיץ תשפ"ג)