בקרב מתקני העברית, מקובל הדיון בדבר השימוש בצורת עתיד בהוראת ציווי. התופעה שכיחה, למשל: ״תבואו מחר״, ״תחכו בסבלנות״, ״תבדקי מה תחזית מזג-האוויר״; בעוד שמעטים נוקטים בצורות הציווי המיועדות ׳בואו׳, ׳חכו׳, ׳בִּדְקִי׳.
למעשה, קצר וקומפקטי השימוש בציווי התקני, ומכאן אנחנו למדים שעתיד-ציווי זה לא נוצר מטעמי נוחות.1 עולה אם כן, שלעתיד בהוראת הציווי רלוונטיות משלו — הוא עונה על צורך מיוחד, שנגזר ממהויותיה השונות של צורת הציווי.
כיצד מצווים לצוות? לשאלה זו שתי תשובות שונות למעשה, שתי תצורות תקניות לציווי. האחת משתקפת בדברי אלוהים ליהושע: ״צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן״ (יהושע ד׳, ט״ז); והאחרת בפקודת אלוהים למשה ״צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…״ (ויקרא ו׳, ב׳), והיא כמובן המככבת בשמה של הפרשה הנוכחית, פרשת ׳צו׳.
שתי צורות הציווי כוללות את הציווי המוארך ואת הציווי הרגיל. למעשה, הוראת הציווי נובעת משני מניעים נפרדים, וניתן לסווג את הציווים לפי אותו הגורם. ציווי פשוט או מיידי מבטא דבר פקודה. השני הוא ציווי שמבטא משאלה או בקשה. וקיים קשר בין המהות הפונקציונלית של הציווי לתצורתו המבנית. הציווי הפשוט מקבל את תצורת הציווי הרגיל או המקוצר: ״שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ״ (שמות ג׳, ה׳); הציווי השני, האינטנציונלי, מוכר בתצורה המוארכת: ״לכה דודי לקראת כלה״, ״סורה חושך, הלאה שחור״.
לא כל הפעלים ניתנם לקיצור, ומכאן שלא תמיד תמצאנה חלופות לצורת הציווי. השורה צו״ה הוא שורש בן גזרת ל״ה. מכאן יכולתו להתקצר, בסילוק ה״א ל׳ הפועל. פעלי גזרת נחי פ״י גם הם דוגמה למקרה: שן, שבי. פעלים מגזרת השלמים לא ניתן לקצר באופן זה: דלג, שכב, דבר, אך ניתן תמיד להאריך על ידי הוספת סיומת קמץ וה״א: דלגה, דברה וכו׳.
ובחזרה לדיון בשאלת העתיד בהוראת ציווי בעברית המדוברת — יש הגיון בכך שרווח השימוש בעתיד לשם ציווי. כיום צורת הציווי התקנית מאיישת את הפוזיציה הסמכותית והפוקדת. לכן, המבקש להורות דבר מה לנוכחים בסביבתו, מתפשר על הצורה הרכה ״תסגור את הדלת בבקשה״. לקבלתה של נטיית העתיד בתפקיד זה תורמת גם צורת הציווי השלילי הרשמית: ״אל תגידו [ציווי שלילי] יום יבוא, הביאו [ציווי] את היום״.
המקומות שבהם רווח השימוש בציווי כתקנו כיום מעטים ופזורים. הציווי עדיין משמש בחלק מפעלי הגזרות הנאלמות והחסרות: קח, שב, לך, רוץ, טוס, בוא. הוא משמש בז׳רגון הצבאי: פול, זחל, צפה, טווח, אש (פזצט״א). כן משמש בסלנג ובקללות: שתוק, עוף מפה, קפוץ לי. ואחד הביטויים הספציפיים של השימוש בציווי התקני, גם הוא בהוראת פקודה, הוא בהקשר של אילוף חיות, ובפרט בשפת האדם והכלב: שב, קח, לך, עמוד.
גם במקרא מופיעים פעלי עתיד בתפקידי ציווי: ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״ (בראשית י״ז, ט׳), ״וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ״ (שמות ד׳, י״ז) וכו׳. אך יתקבל הדבר ותוחלפנה המילים בציווי על דרך העתיד, אך ורק כשאינן באות בראש המשפט.
נקנח בשימוש כמעט היתולי בצו, שיר קטן:
כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם: (ישעיה כ״ח, י׳)
- פרץ, יצחק. עברית כהלכה. הוצאת י. שרברק, תשכ״א. ↩︎
אהבת אלוהים השכלית 