הפַּרְטִיטָה. ככה אני מתייחס אליה. פיתחתי לי מערכת יחסים אישית, פנימית-עמוקה, עם היצירה הזאת, שמצלצלת באוזניי זה מכבר, שואבת אותי בכל פעם מחדש לחדוות הגילוי הראשונית, להרהורים המטאפיזיים ביותר, מסמרת שיערותיי ומרגשת לכדי השתאות. מהלכת קסם, ממש כך. בפרט, קדוש בעיניי הפרק השני של היצירה, האלמנד. הוא יכול להתנגן לו בחדרי, באופן חזרתי, במשך שעות ארוכות, כמעיין נובע ושופע.
מכלול יצירותיו של באך הוא אוקינוס – עמוק ורחב, אינסופי לתפיסה. בהיבטי הכמות, אלפי היצירות שנכתבו בידיו, הקנטטות והסוויטות, הקוראלים והסונטות, הפוגות והווריאציות ועוד ועוד, מהוות ספרייה עשירה מאין כמותה. ערב רב של סוגים וסגנונות, יצירות סולו ותזמורתיות, דתיות וחילוניות, ליריות ואינסטרומנטליות. יתרה מכך, יפה התחושה האוקיינית המתוארת, גם בהיבטי האיכות ועולם המטאפורות. צלילה איטית, זרימה סוחפת, מערבולת של צלילים מהפנטים.
(בטרם תמשך הקריאה, כדאי לעצור ולהאזין ליצירה המדוברת. בתחתית העמוד נמצאים קישורים להאזנה)
אפשר להסתכל על הפונקציות שלשמן הלחין באך יצירותיו. ישנן, כאמור, היצירות הכנסייתיות, יש יצירות שהוזמנו על ידי אצילים ומלכים (ע"ע המנחה המוזיקלית BWV 1079 לפרידריך השני), ישנן קומפוזיציות אקספרימנטליות למינהן וישנה היצירה החינוכית. באך כתב מספר של יצירות נפלאות, שמטרתן הייתה להורות את אמנות המוזיקה ולספק תרגילי נגינה לתלמידיו החרוצים. בקטגוריה זאת נכללות כמה מן היצירות המרשימות והמוכרות ביותר של באך, שבנויות להן בדרך כלל באופן שיטתי כלשהו. ניתן לציין, לדוגמה, את הפסנתר המשווה (BWV 846–893) – קולקציה של פרלודים ופוגות שכתובים בכל אחד מ-24 הסולמות, המז'וריים והמינוריים, ששימשה גם את מוצרט, בטהובן, היידן ושופן בחינוכם המוזיקלי, ואותה כינה פון בילו ה-Old testament של המוזיקה. ישנן את וריאציות גולדברג (BWV 988), אודותיהן מסופרות אגדות שונות, בבסיסן יש את אותה התכונה של מחקר מוזיקלי שלוח רסן ודקדקני, בדמותן של אַרִיָה ושלושים וריאציות, שמוגשות כתרגילי נגינה.
האוסף הראשון של תרגילי המקלדת (Clavier-Übung I; BWV 825-830) הוא אסופה של שש פרטיטות למקלדת. אלו הן יצירות סולו, שראו אור תחילה כל אחת מהן בנפרד למן 1725, ופורסמו להן יחדיו בידי באך בשנת 1731. זאת הייתה יצירתו הראשונה של באך, שפורסמה על ידו ובזמנו, בה התגאה (והתייחס אליה כ-Opus 1). שש הפרטיטות הללו למקלדת נחשבות לסדרה המאתגרת ביותר שבין אסופות התרגילים שפירסם באך בחייו. שני האוספים האחרים הדומים לפרטיטות במבנה ובסדר הם הסוויטות האנגליות (BWV 806-811) והסוויטות הצרפתיות (BWV 812-817).
פרטיטה היא למעשה, בזמנו של באך, שם נרדף לסוויטה. זוהי סדרה של ריקודים, שמופיעה לאחר אוברטורה – פתיחה ססגונית. הפרקים מסודרים להם בסדר מסוים, מהירים ואיטיים לסירוגין. שש הפרטיטות שמרכיבות את אוסף תרגילי המקלדת הראשון של באך רשומות כל אחת בסולם אחר, באופן שנראה כאוטי לכתחילה. הראשונה כתובה בסולם ♭B מז'ור, הבאה בתור ב-C מינור, A מינור, D מז'ור, G מז'ור ולבסוף E מינור. אבל אצל באך, שום דבר אינו מקרי. חדי-העין יבחינו בסדר הפנימי: בין הפרטיטה הראשונה והשניה יש עליה במרווח שתיים, אחריה ירידה במרווח של שלוש, עליה בארבע וכיוצ"ב.
פרטיטה מספר ארבע, BWV 828 ב-D (רה) מז'ור, שבמקור פורסמה בעד עצמה בשנת 1728, היא מושא החיבור הנוכחי. היא עצמה בת שבעה פרקים, לפי הסדר:
- Overture – אוברטורה (פתיחה)
- Allemande – אלמנד
- Courante – קוראנט
- Aria – אריה
- Sarabande – סרבנד
- Menuet – מינואט
- Gigue – ג'יג
אלו, להוציא פרק הפתיחה, הם שמות של ריקודים בארוקיים, וזהו כאמור מבנה אופייני של סוויטה או פרטיטה. האלמנד הוא ריקוד חגיגי שמקורו בגרמניה (פירוש המילה Allemande בצרפתית הוא 'גרמני'). מדובר בריקוד שקט, שמנוגן בקצב איטי ובמשקל זוגי. קוראנט הוא ריקוד צרפתי, מהיר, שמשקלו משולש. האריה ('אוויר') קצרה, זוגית ובת קצב בינוני. הסרבנד הוא ריקוד ספרדי, שוב על משקל משולש. בגרסתו המעודנת הפך הסרבנד לריקוד איטי שזכה לפופולריות רבה בחצרות האצולה. המינואט הוא ריקוד צרפתי נוסף, במשקל משולש ובעל אופי מאוד מקוטע וקופצני. זה הפרק הקצר בפרטיטה שלפנינו. ולבסוף הג'יג – תשע שש-עשריות (משולש גם כן), מהיר, אנרגטי וקומולוטיבי, כעין קאנון.
האלמנד, הפרק השני והמהולל בעיניי, הוא מופת מזוקק של קומפוזיציה באכית. איזון מושלם בין הקישוט המלודי והמבנה הקונטרה-פונקטי, הרמוניה וביטוי יצירתי. המשקל מרובע, הקצב איטי כיאה לריקוד מסוג זה, ומאט באופן שמושפע מאוד מהדינמיקה של הנגינה. מדובר במהלך מתגלגל, שפורס שני קולות שמתואמים להם כמו ציפורים במעופן. הקולות נאספים ונערמים זה על גביו של זה, לכדי מין גודש צלילי והרמוני, שנפרם לו ונפתר באופן מושלם.
בשונה מרבות מיצירותיו של באך, להן יצא שם אנליטי ונוקשה, יצירה זאת אוורירית במידה מופרעת, אקספרסיבית. קשת הרגשות והתחושות שמעורר נוף המפלים והפסגות הצליליים רחבה ופרושה לה על פני כל דקות הנגינה. המתח המוזיקלי הנבנה בעדינות, נפתר וחוזר חלילה, הוא מעין תהליך נפשי בזעיר אנפין. המתח נבנה ומצטבר, כעין גודש הגלים השוטפים את החוף, עד בואו של רגע השפל, השקט והנחמה שמציפים את החלל, פורקים את מידת הלחץ לכדי רגע של רִיק.
שני חלקים ליצירה, חלק ראשון האוורירי וחלק שני שמעלה את מפלס המתחים המוזיקליים ומפחית את מידת פתרונם. אמנם לא מדובר במבנה נוקשה, וכחלק מהחירות האמנותית של המבצע מספר החזרות על החלקים השונים וסדרן עשוי להשתנות באופן מובהק. בכל מקרה קשה להתחקות אחר כל מבנה בקומפוזיציה דעסקנין. הדגשים הדינמיים, בעוצמה ובמשך ובקצב, הם שהופכים את הפרשנות של המבצע לראשונה במעלה ומולידים מימדים חדשים של אסתטיקה מוזיקלית.
אני מאמין שראוי להקשיב לביצועי היצירה על צ'מבלו. זה, לצד העוגב, כלי המקלדת השכיח בימיו של באך, שטרם ראו את כינונו של פסנתר מודרני, ויש להניח שבאך ישב על הצ'מבלו בשעה שכתב את הפרטיטה. בעוד שפסנתר, כפי שמוכר לנו כיום, מכה בפטישים כדי להרטיט את מיתריו, עקרון הפעולה של צ'מבלו הוא הפריטה על המיתר. כעין נבל אופקי ומקלדת שמפעילה סדרה של מפרטים. אופן הפעולה של מנגנון זה מייצר צליל חד, שדועך מהר, כמעט אינו מהדהד. מכאן להשפעה של משך הצליל על הקומפוזיציה כולה, והנגינה בקצב די גבוה. עוד בשל אותו המנגנון, הצלילים נשמעים יותר חדים לאוזן. יש שאולי לא מחבבים את הניחוח המיושן, אבל זה סוג של טעם נרכש. במיוחד כאן, ביצירה זאת האיטית, נח להאזין לצ'מבלו.
אנדרס שיף, מגדולי מבצעי באך בכל הזמנים, מנגן את הפרטיטות. הוא נוהג לקיים הרצאות, בהן מסביר בפרוטרוט על פרקי היצירה השונים, ומדגים כל זאת בפסנתר. חוויה מלבבת. בהרצאתו שקיים בברלין, בבואו להציג את הפרק השני של הפרטיטה הרביעית, סיפר בכנות שהאלמנד הוא הפרק היפה ביותר בכל מפעל הפרטיטות של באך, בעיניו ובעיניי אחרים. בעד טיעונו הוא נימק בפשטות: "לא ניתן לנתח אותו [את פרק היצירה] ואני לא יכול לאמר לכם למה זה כל כך יפה, פשוט תקשיבו לזה," ופצח בנגינתו.
אהבת אלוהים השכלית 