מי שלא ישן על גדת נחל לא יידע להעריך רצפה מאוזנת, שנת ישרים. היה זה הלילה הראשון. בצהריים הוריד אותי תום בלנחרון. המסלול מתחיל בעלייה מונוטונית, ארוכה בזמן ובמרחק. למעשה מטפסים על שלוחה שמובילה לשיא גובה, 3,392 מטר. את חצי השעה הראשונה ביליתי בנסיונות חבירה לשביל, המסומן בקושי. מצאתי את עצמי מזגזג בין חוות קטנות, טרסות ושבילי מריצה. בסופו של דבר נאלצתי לשוב על עקבותיי. הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.
העלייה נמשכת דרך חוות, נופים נפערים. מכיפה סמויה אחת כבר רואים את הים התיכון, בואכה אפריקה. שם פגשתי תעלת מים. מעין אוכף, ברום השלוחה, משם רואים אגם גדול בכיוון הים. עדר עיזים, כלבי רועים, סוס חום ויפה.
שם, על צוק העתים, בשעה זאת עזה הרוח. פגשתי בדרך אחד. ראיתי אותו מסדר שביל, לידו שלט ועליו 'ברוכים הבאים' בחמש שפות. מעין התנחלות. שאלתי אם אפשר ללון. אמר שאין חדרים. קמפינג? אי אפשר, אבל בעוד קילומטר נוסף יש חורבה, בה נעים לישון לדבריו. המשכתי ולשם הגעתי. חזקה הרוח. רצפה משובשת, שיחנית קוצנית. אין לי מזרון, רק שק שינה דק, קיצי. משם רואים את הכפר הבא, קַנייר. החלטתי להמשיך. השעה לקראת שש, השמש שוקעת מאוחר. ביני ובין אותו הכפר נחל נוסף שעליי לחצות, וכבר שקעה השמש על אותו מפנה מזרחי שנועדתי לצלוח.
הגעתי לשורש הערוץ, נפעם מהנוף בכללותו. מצאתי גן עדן קטן. היו שם אורנים, וצפצפה, צמחיית נחלים עבותה. וגם שפוכת של אבן מינרלית נוצצת. מדובר בשיסט. גבישי מיקה גרפיטיים, בהם מרבצי ברזל ככל הנראה. באופן כללי סלע משקע מטאמורפי, שהתרומם ונדחק בהפגש אפריקה ואירופה. המים זורמים מתחת לגשר עץ זעיר, רעוע, הם צוננים ונקיים.
התאהבתי במקום והחלטתי ששם אלון. מצאתי שנמוך בערוץ רטובה האדמה, יתושים למכביר ורעש המים עז. עשרים מטרים משם ניצב בולדר עצום. למרגלותיו שיפוע עדין. שכבתי וריתי לנכון שם לישון, על השביל ממש. חלצתי נעליי, לעסתי בגט עם גבינת עיזים שנשאתי עמי. התיישבתי על הבולדר והתחלתי את ז'אן ז'אק רוסו.
סביב השעה שמונה, קריר, ירדתי למטה, צחצחתי שיניים בנחל ופרשתי את שק השינה. נשכבתי והמשכתי לקרוא, ממתין לרדת החושך. בהלה – נחשים. קראתי בספר הדרך שבשטח השמורה מין של צפעים סנוביים (snob-nosed viper). ואמנם אני ממוקם על מין מדך נבדל, קירח מצמחייה. נחה דעתי. ובהיותי על השביל, חזירי-בר עלולים לרמוס אותי בלילה בשנתי, שעה שהם ניגשים לשתות מאותם מים מתוקים. נרגעתי.
מעליי הופיע הירח. כוכב, ועוד כוכב, קבוצת עקרב והדובה הגדולה. קצת קר, אבל בעיקר מחליק. שק השינה, לו מקדם חיכוך נמוך. על כן מחליק על פני המשטח, ואני מחליק בו, וכן הלאה, כעין תולעת. אפשר ממש להתעורר ולמצוא שרגלייך טבולות בשנתך. מאוחר שוקעת השמש. תשע ורבע, תשע וחצי, ועוד מאיר.
היה חושך כשגמרתי בליבי להמשיך במעלה המדרון ולמצוא מלון ראוי, נח. הגב כאב, קר, תנוחותי משתנות בקצב הולך וגובר, אין מנוח. נעליים, אריזה זריזה, הכל בתיק ואני ממשיך בשביל. לא נזקקתי לפנס, הירח לשירותי (אייר והירח מאיר). ראיית הלילה מחודדת, אני שם לב. מימין, הנפילה לעמק תלולה. אני שוקל צעדיי ובוחן היטב את השיפוע והמדרך, שביל צר ומתעקל. דרדרת מעליי. אני מאיר בפנס. ארבעה זוגות עיניים לוטשות, קפואות. התנועה המגושמת, מרחק רב בין העיניים. עיזים? יעלים? בקר?
הדרך ארוכה וקשה מכפי שציפיתי. משעולים צרים על תהומות צלמוות. הנה הכפר, מופיע מבעד לעיקול, מואר באור רך. כבר מאוחר ואני צועד כמו זומבי. השביל מתפצל. הרבה תעלות מים שמשקות כרמים. אני קרוב. נעצרתי ליד עץ תאנה וחשבתי על כל הבנות שהייתי איתן. כלבים נובחים, פעמון הכנסיים מצלצל אחת-עשרה פעימות. חשוך ועייף, שטוף זיעה בשלב זה של הערב.
דשדשתי בין מרבצי דשא, שבילים פתאום כולם נראו עקומים להפליא. מציאות הררית. לא רציתי להתמקם בכפר לכתחילה, כיוון שחששתי שזה עוד אחד מאותם כפרים – בר, כספומט וספסל בשמש. עכשיו מאוחר מדי לגשת, שקט שם. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בכרם, על טרסה, מתחת לכפר. הרצפה ישרה, הללויה.
נשכבתי, מוסווה, רגוע. ז'אן ז'אק מלמל על חרם ועל שקרים שסיפר. לא מצאתי מנוח, נפשי מסוכסכת וגופי דואב. טיפסתי להציץ באורחות הכפר הישנוני. נגלה לפניי כפר מרהיב. אינו נגיש למכונית. כפר עם מזרקה למרגלות כנסייה. מצאתי איפה הבר ומצאתי חצי ווינסטון זרוקה שם. חזרתי מטה לטרסה שלי, גמעתי אותה בשקיקה. התהפכתי בשנתי, עד שכנראה נרדמתי. במהלך הלילה התעוררתי לפרקים, מטעמי קור. נים ולא נים. בסוף, בשעת הזריחה, התעוררתי סופית. הקור הכריע אותי. קמתי, שינסתי מותניים, בחזרה לכפר.
שבע בבוקר, אני מוצא עצמי על ספסל מול אותה המזרקה המרכזית. היחידים הערים: שתי משוגעות, בנאים, אשת המכולת. שתי משוגעות עם שיער קצר. אחת עגולה כמו כדור, די צעירה. האחרת רזה, די מבוגרה. הן יושבות, זו מול זו, מדי פעם צועקות איזו מילה. קר וערפילי. פתאום קמה הצעירה, ממלאה דלי במים מהמזרקה ומניחה אותו בכניסה לבית הפונה לכיכר. אף מילה. יד מושטת מבעד לוילון המסורתי, המכסה את דלתות הבתים, ומושכת את הדלי פנימה. זאת, מסתבר, שעת קרצוף הרצפות. בכל הכיוונים, זקני אוחזים במגב, מזרימים מים החוצה מבעד לספי הבתים.
נגשתי למכולת, אחת שאותה גברת השלימה את מלאכת השטיפה בעצמה. בגט, גבינה, לדרך יצאתי. עוד וואדי מחורץ. צועד בשביל על דופן שלוחה. הערוץ שופע, בריכה גדולה נשפכת במפל גבוה, ארבעים מטרים לפחות. שמתי לב שהמים מתפרדים לכדי טיפות, בעודם נופלים באוויר, מכורח הכבידה.
כל הדרך אני חושב על דמותו של הנוף. תבליט ותכסית. איך נוצר ומתהווה, מה נשמר מה משתנה. התרוממות הרכס, בלייה ושחיקה, שהעמידו את אותם נחלים מחורצים. אחר מתיישבים להם זרעים, תהליך סוקסציה. טחבים ואז עשבוניים חד שנתיים ואז שיחים ועצים. אלו מתחחים את האדמה ומעשירים את תערובתה, לטובת הבאים בעקבותיהם. איפה שהמדרון תלול, לא יתפס דבר, איפה שמתון, בשפע. פירות נישאים בפי יצורים למרחקים. תאנים חובבות מים. כל דבר במקומו.
אני חושב על ז'אן ז'אק, ספרו מלווה אותי. הזיות של מטייל בודד. תמיד אהבתי את הכותרת. אהבתי את הסוגה – רצף מחשבות אסוציאטיבי, וידויים אישיים, הטיולים והרשמים. ואמנם, משהו מעט טרחני במחשבה שלו על החרם שחווה והריחוק מן החברה. "הקדש חייך לאמת", מילותיו של יובנאליס, מאירות פני שנינו. חיים של חקירה, החירות הטמונה בדבר.
סופורטוחאר. כפר קטן רדוף במכשפות. עשר בבוקר, אמצע שבוע, לא תמצא נפש חיה. הבית של הנזל וגרטל, כרעי תרנגולת, צללי מכשפות ומטאטאים מקשטים כל פינה בכפר הקטן. בשבל מסוים נפתח הבר המקומי. הזקנות מתיישבות ללגום קפה, הזקנים עומדים ליד הבר ושותים אניס.
ממשיך לצעוד. הדרך ממשיכה לעמק של פוקרה, בו שלושה כפרים זה מעל זה. אמורה להיות קצרה הדרך, תכננתי להגיע לגוש הכפרים בשעות הצהריים. ברום השלוחה עצרתי לשחות. בריכת אגירת מי-שלגים להשקיית המטעים. היה קר, מרענן. משם השביל עוקב אחת מאמות המים הפתוחות, המובילות לאותו מאגר זעיר. השקייה בשיטות מסורתיות, סכרים ידניים. מתחת לאמה מדרון מדורג, מטעים, מתחתיו מצוק ומתחתיו הדרך המובילה לאותם כפרים בבית השחי של ההר. ההליכה בצד האמה נעימה, השיפוע, שיפוע הזרימה, מתון ולאורכה שביל נוח.
בשלב מסוים אותה אמה הוזנחה, והשביל מצטופף בשיחי פטל קוצניים. מצאתי את עצמי בלב סבך צפוף. לא שביל ולא סימני דרך. תמיד זה קורה, שאתה חושב שהכל בסדר עד שאתה מגלה שהכל השתבש. ניסיתי את מזלי בשדה פרחים, טרסות נטושות, סבך מסתרע. שבתי לאמת המים, שוודאי תוביל אותי בבטחה לעמק פוקרה שלי. אספתי לי שני מקלות, עץ ישר וגמיש, ששירתו אותי לפלס דרך בין הקוצים ולהשען על צלע השלוחה.
הסבך הולך ומסתבך. הזמן נמשך והבטן מקרקרת. די חם בשלב זה של היום. בתוך דקה אחת ארעו לי שתי תאונות מצערות: חולצת הטיולים שלי, הירוקה, נקרעה בכתף, שעה שפילסתי דרכי בין השיחים. אז התחלתי לפזול שוב למטה, ושם בנסיון לרדת מאותו שביל עליון מלווה-אמה, נשבר אחד המקלות שעליו נשענתי. נפלתי, בתלילות המדרון, מעל למשוכות צבר. המקל השבור ננעץ בבית שחיי הימני. שריטה יפה, מעט דם.
עכשיו אני גולש בסלאלום מנקודה לנקודה, מתמרן עצמי לדעת. לטרסות סדר יום משלהן. אחרי שתיים-שלוש שכאלו, דילוגים מגושמים מגבוה לנמוך, אתה מפנים את השיפועים האופיניים ואת השבילים המעלים והמורדים בינהן. ידעתי שאסור לסמוך על מקל כשמענת, ידעתי ושכחתי. המשכתי לרדת ולרדת. עצרתי כדי להסדיר נשימה, להשגיח בפצע הטרי ולתכנן את צעדיי להמשך.
הסבך לא סולח. עשרה מטרים עלולים להמשך שעה קלה, הזיעה ניגרת. ביני לבין הכביש מטרים בודדים, אך ההפרדה המפלסית משמעותית בשלב זה. קיר גבוה. אני חבוט, מתודלק באדרנלין, ואף על פי כן חותר לדרכים בטוחות. ממשיך, חסר אונים, לפלס את דרכי בסבך הצפוף. שוקל שוב האם לטפס בחזרה, דרך כל אותן טרסות, ולהמשיך בדרך המים. מחליט להמשיך ולהאבק את המטרים הנותרים, עד שתמצא דרך אלגנטית לחבור לכביש.
בנקודה שבה המצוק תחתי נמוך, מצאתי שני בולי עץ שמוטים ששימשו לי סולם, ומערכת שורשים מבצבצת, בה נעזרתי כדי שאוכל להתלות מעל הכביש. חיכיתי לי, לראות שלא תמצא מכונית על הכביש ולאזור אומץ. ברגע המתאים ניתקתי את רגליי מן הארץ ונתליתי באוויר, אוחז בשורשים. עזבתי באחת, תוך שאני בועט בקיר ברגליי, להרחיקני ממנו. נחתתי עם ברכיים כפופות, כפי שתכננתי, וספגתי את עוצמת הנפילה. תפסתי את עצמי, את המקל הנותר, ומיד המשכת בדרכי. אני לא חש כאב, ואין ברצוני לגלות פגעים נוספים בשלב זה.
על הכביש, ממשיך וצועד בשול. שמש נצחית בראש צלול. עוד שעה כזאת, מואצת והנה הגשר שמעל הנהר הגדול. את פניי מקבלת תחנת כח הידרואלקטרית. זאת הייתה טחנת קמח, עד שחושמלה. סכר עצום, נפילה חופשית של עשרות מטרים. אין אפילו ארובה אחת. חוטי חשמל מובילים משם ולמעלה. ממשיך לטפס דרך יער, מעפיל לפמפינרה, כפר שאנן.
באתי בשערי המקום, מרוט וחבול. שרוול הכתף השמאלית קרוע, מתבדר ברוח, הימני מגואל בדם. דמותו של טייל. במרכז כל סמטה תעלה, מים זורמים, צוננים. השמש יוקדת, צהריי יום חם, שעת הסייסטה. התיישבתי לי בצל הכנסייה העצומה.
אהבת אלוהים השכלית 