ארץ ישראל נתברכה במגוון מרשים של תאי נוף שונים. פסיפס זה של צורות וצבעים התפתח לאורך עידנים, תחת סדרה של תמורות ותהליכים גאולוגיים, ובהשפעתם של אזורים אקלימיים שונים. כאן נפגשות שלוש יבשות ענקיות, ימים וימות. בחסות אותם תהליכים ממושכים ועוצמתיים – שפע רכסים. בהינתן איתני הטבע, השוחקים והסוחפים – צלקות הזמן בדמות נחלים מחורצים.
ובכן, שלוש פסגות נישאות לרום של מעל לאלף מטרים מעל פני הים, ואלו הם שלושת ההרים הגבוהים במחוזותינו – חרמון, מירון ורמון. הר חרמון הוא הגבוה מכולם. פסגתו בגובה 2,814 מטרים, היא על גבול סוריה ולבנון. החרמון הישראלי נישא לרום של 2,236 מטרים, גבוה בשמיים. עליו משקיף, מעבר לעמק החולה, השני לו, הר מירון. המירון נישא לרום של 1,204 מטרים מעל לפני הים. 270 קילומטרים דרומה משם, בחזקת מדבר הנגב, ממוקם הר רמון. 1,037 מטר מעל פני הים, הוא שיא הגובה של הר הנגב והפסגה השלישית בסדר ההרים הגבוהים אשר במחוזותינו.
שלושה הרים גבוהים, ולכולם שמות דומים. חרמון, מירון, רמון. שורש 'רום' ניכר בכל הר. ואמנם מסתבר שההרים נקראו בשמם בתקופות שונות, ומתוקף סיבות שונות. שמא דמיון שמקורו ביד המקרה, או שגזרון משותף לאלו השמות.
החרמון, ג'בל א-שיח' שמו בשפה הערבית וכך מוכר מזה מאות ואלפי שנים. "הר הזקן" בתרגום חופשי, וזאת על שום פסגותיו המושלגות כל השנה, הנראות למרחקים, ודמיונן לשׂיבת קודקודי הסבים. ג'בל א-שיח'. שמו העברי, חרמון, נגזר ככל הנראה מן השורש חר"ם.
חרם נזכר בימינו בהקשרי נידוי, התעלמות, ואמנם נמצאות מספר הוראות שונות ששורש זה מוסר. בספר ויקרא למשל, חרם מתפרש כרכוש שאדם מקדיש למקדש. מכאן שהוא הופך לקדוש. ומכאן גם מתפתח המושג הרעיוני בייצגו התחייבות שאדם מקבל על עצמו. בהקשר זה נמצא החרם בתפילת 'כל נדרי'. לבסוף, חרם מופיע בעולמה של המלחמה, כשלל שאין להנות ממנו (ויש להשמידו במידה מלאה או חלקית), החרמה של רכוש. ייתאפשר שהמילה 'חרמן' היא נגזרת נוספת של אותו שורש, מן הערבית 'חִרְמָאן', בהוראה של מחסור או עוני, ובפרט בפירוש של מחסור בפעילות מינית1.
מכאן הציע הרמב"ן ששם ההר 'חרמון' נאמר כדבר שאין להשתמש בו. תלילותו ותנאי מזג האוויר הקיצוניים בו, הם שהופכים אותו בלתי-שמיש. 'חרם' נאמר כך, באופן כללי, על אזור לא מיושב. המילה 'חרמון' מופיעה בארבעה-עשר פסוקים בתנ"ך. בספר דברים נזכרים ארבעת שמותיו: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר"2, וכן "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן וְעַד-הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן"3. חרמון ושרין ושניר ושיאן. רש"י מעיר ש'שניר' פירושו: שלג בלשון אשכנז [שנעע] ובלשון כנען. שניר הוא נחל הנשפך מן החרמון, ובהקשר זה נזכר ההר גם בשם 'ראש שניר'. שִׂרְיֹן נשמע דומה מאוד לשניר, אפשר שמדובר בשיכול אותיות. ושיאן מתפרש באופן פשוט ויפה, אולימפי.
בספר חנוך א', ספר חיצוני בן המאה ה-3 לספירה, מוסבר שמו של הר חרמון כמקום בו נשבעו בני השמיים, או המלאכים, והתחייבו בחרם, היינו בשבועה. "אָז נִשְׁבְּעוּ כֻלָּם יָחַד וַיִתְקַשְּרוּ בֵינֵיהֶם בְּחֵרֶם׃ וַיִּהְיוּ כֻּלָּם מָאתַיִם מַלְאָך וַיֵּרְדוּ בִימֵי יֶרֶד עַל־רֹאשׁ הַר־חֶרמוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהָר חֶרמוֹן כִּי בוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחֱרִימוּ בֵינֵיהֶם"4. מהות השבועה – לשאת נשים יפות מבנות האדם.
בן יהודה כתב על ארץ ישראל ועסק בין היתר בגזרון שמות האתרים השונים בה. כך מתאר הוא את החרמון: "הר חרמון, בנגב הרי הלבנון, כאלף ושש מאות ועשרים ושש אמה מעל לפני מי ים התיכון… ההר הזה הוא הר חרמון, לאמר הר הקדש אשר לא יקרב אליו זר (כמו חרם לה'), כי על ההר הזה עבדו לפנים הכנענים את בעל אלהיהם ועל כן קראו לו גם בעל חרמוֹן"5. אפשר להסיק שבן יהודה שאב מאותם המקורות, ונטה להסבריו של הרמב"ן המובאים לעיל.
שמו הערבי של הר מירון – ג'בל א-ג'רמק. המילה ג'רמק מיוחסת על ידי גאוגרפים ערביים של ימי-הביניים לעם או שבט שנקרא בשם זה, בארץ הלבנון6. אפשרות נוספת היא שהמילה ג'רמק מקורה בשפה הפרסית, והוראתה "קמח דק". ייתכן ששם זה ניתן להר המדובר, בהקשר של טחנות הקמח שנמצאו בסביבתו. ואדי טוואחין ("נחל הטחנות") הוא נחל מירון, המצוי למרגלות ההר, ומסורת שם זה עשויה לחזק את ההסבר השני שהוצע לעיל.
בחזרה לשאלת שמו העברי של ההר. הר מירון נודע בשם 'הר עצמון', משך רוב השנים. שמו הוסב ל-'מירון' בשנות ה-50 על ידי ועדת השמות הממשלתית. רחל סבוראי, אשת הפלמ"ח, טיילת וחוקרת בתחומה של ידיעת הארץ, התנגדה לשינוי שמו של עצמון למירון7. היא כתבה מאמר מאלף על שאלת שמו של הר זה, ביחס למקורות ההסטוריים והנתונים הגאוגרפיים. טענתה העיקרית היא שהשם מירון אינו שייך לאותו הר גבוה, בית קברו של רבי שמעון בר יוחאי. סבוראי סבורה שיש לרדת לשורשו של הדיון בשאלת שם ההר, בכדי שנוכל להבין את פשר המאורעות שהתרחשו במקומות אלו לאשורם.
ההר לא נזכר בתנ"ך, אבל הוא נזכר במקור קדום אחר – אצל יוספיוס פלביוס. פלביוס, גם אם קביעותיו ההסטוריות נלקחות בערבון מוגבל, נחשב לגאוגרף דייקן, ומכאן שרמת אמינות דיווחיו בהקשר זה גבוהה. עצמון מופיע פעם יחידה בכתביו, בתארו את שליחותו של קסניוס גלוס, מפקד ליגיון שנשלח לגליל, בכדי להכריע את האוכלוסיה שם. "כל המורדים והלסטים שבאזור זה ברחו להר שבלב הגליל, הנשקף אל פני ציפורי, והנקרא עצמון"8. מתוך תיאור המקום, הדל, שמתמצה באזכור הקרבה לציפורי, מסיקה סבוראי שמדובר בהר הגבוה, הקרוי בפינו מירון, ולא בהר עצמון המצוי בקרבת יודפת (המכונה בערבית ג'בל דַּיְדָבֶּה). טענה זו מחוזקת בעובדה שבתיאור המצור על יודפת, המובא בפרוטרוט, לא מוזכר הר עצמון כלל ועיקר. יתרה מכך, ההגיון האסטרטגי והטופוגרפי, שמכשיר את ההר כמקום מקלט למתנגדים הנמלטים מציפורי, מחזק את הוודאות שבהמצאות הר עצמון בגוש הרי הג'רמק שבגליל.
השם הר מירון נקבע בסופו של דבר על שם הישוב מירון, היושב לצלעו. צפונה ליראון ומעבר לגבולה של מדינת ישראל, מתנשא הר ששמו ג'בל מיירון. הוא נישא לגובה של 940 מטר מעל פני הים. ישנו הכפר מרון א-ראס בקרבת המקום. עובדות נאספות ומצביעות על כך ש'מרן' מופיעה כעיר מרכזית בעת העתיקה9, והיא כנראה אותו הכפר בדרום לבנון10. ייתכן שמרון נאמר כאן בהקשר של 'ראש'. כן בשפה הארמית, וממנה לערבית, המילה 'מרן' פירושה 'אדוננו'. אדוננו הוד רוממותו, כמו בשם החרמון הערבי, יכול לבטא את הכבוד וההוד שמיוחס להר גבוה, כמטאפורה לאדם או דבר מה נעלה.
נחזור לעניין המירון בשפתנו שוב. השם המודרני נגזר משמו של הישוב מירון. ישוב זה דווקא מוזכר בעתות העתיקות: בתלמוד עולה שמו של אזור זה כמרחב פורה וכיישוב כהנים. עולה שהתקיימו ככל הנראה שני מקומות שכונו בשם מירון, הצפונית והדרומית. ייתכן וזאת הצפונית אף נקראה, לשם הבדלה, 'מירון הראשה' – מרון א-ראס.
הכינוי 'הר עצמון' שויך לאותו הר ג'רמק דעסקינן, במשך מאות שנים, כפי שבא לידי ביטוי באגדות צפת. אמנם, לא ברור מה מקור כינוי זה, והאם נשמר בפי בני המקום למן זמנו של פלביוס או בהשפעתו. ייתכן שהשם עצמון, שמזוהה ככל הנראה גם עם השם חשמון, מהווה את מקור שמם של החשמונאים11. אזור זה שימר יישוב יהודי לאורך מאות ואלפי שנים. בסביבה זו חסו בין היתר מגורשי ירושלים בתקופת בית שני ושם, ברקע הנוף ההררי, ננהגה לוחמת גרילה בשלטון הסלווקי.
הר רמון, נסיך ההרים הרמים, נקרא כך על ידי 'הוועדה הגאוגרפית לקביעת שמות בנגב', שמינה בן־גוריון, והתכנסה בשנים 1949-1950. הוועדה תרגמה את שמו של 'ואדי רמאן'. לפי האטימולוגיה העממית, השם רמאן שנשמר בפי יושבי הנגב, מקורו בשמה של האמפריה הרומית. האמפריה הרומית גבלה במכתש רמון, ונראה שערוץ המכתש נקרא בשמו הערבי על שום נוכחותם של הרומאים, והסחר הענף שהתרחש על דרך הבשמים בתקופת שלטונה של האמפריה באזור. שם האמפריה הרומית, או העיר רומא, אפשר שמקורם במילה האטרוסקית שפירושה 'שָׁד', כפי שמונצח בשמו של רומולוס – מצמד התאומים רומולוס ורמוס, בני מארס, ומכונניה של העיר רומא על פי המיתוס המקובל. סברה נוספת היא שמקור המילה במילה היוונית ῥώμη, רומי, שפירושה כח או עוצמה.
המילה רמאן עוברתה לרמון, כפי שסלאם מעוברתת לשלום. שורש השם רמון הוא רו"ם. המילה מתפרשת אפוא כדבר גבוה ונישא. הולם הדבר שם הר, ומתיישב כשם בעל משמעות תיאורית.
לסיכומם של דברים, ראינו שמאחורי הדמיון הניכר בשמות הרי ישראל הגבוהים צירוף מקרים מעורר מחשבה ותו לא. לשמות – חרמון, מירון, רמון – אין מוצא משותף. יתרה מכך, כל אחד מן ההרים נקרא בשמו בנסיבות שונות, על ידי עמים שונים ובתקופות נפרדות. ראינו שבשונה משמו העתיק של החרמון, שמופיע כבר במקרא, מירון ורמון הם שמות חדשים בשפה העברית.
ואמנם, אפשר לדון בדמיון הקיים ולהציג מחשבה או שתיים בנושא. אפשר לאמר כך: לדמיון המדובר שתי פנים – השורש המילולי והצורה המשקלית. המבנה 'קטלון', נמצא די נפוץ בשמות הרים (ע"ע עצמון, אבטליון, ארדון). יש תיאורי מקום שמופיעים במשקל 'קטלון', כך למשל עליון, תחתון, ראשון, אחרון. כך שם של תכונה או מאפיין מקום יכולים להזין שמו של הר סמוך. ביחס לשורש המילולי, מחשבתי הראשונה בנושא הייתה ששמות שלושת ההרים מתכתבים כך או אחרת עם השורש רו"ם. ואמנם עולה שרק השלישי, רמון, הוא נגזרת של שורש זה. ייתכן שמעבר לכל הצידוקים והנסיבות ההסטוריות, לשורש עברי זה השפעה כלשהי על בחירת שמותיהם המקובלים של אותם הרים.
- תמר עילם גינדין. בלשנות כלכלית: מהחרם בתנ"ך לחרמן של ימינו. ynet, 11.06.2010. ↩︎
- דברים, פרק ג', פסוק ט'. ↩︎
- דברים, פרק ד', פסוק מ"ח. ↩︎
- חנוך א', פרק ו' פסוקים ה'-ו'. ↩︎
- אליעזר בן־יהודה. תרמ"ג. "ספר ארץ ישראל". ↩︎
- יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"א. "הידעת את הארץ", כרך ה': בין תבור לחרמון. ↩︎
- רחל סבוראי. הר העצמון – הוא הג'רמק. למרחב, 17 באוגוסט 1956. ↩︎
- יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). תשכ”ז. "מלחמת היהודים", ספר שני. תרגום: חגי, שמואל. ↩︎
- כך למשל בתעודה של תגלת-פלאסר ג’, על מסע לגליל בשנת 733-732 לפנה"ס. ↩︎
- יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). תשכ"ה. "הידעת את הארץ", כרך ו': נוף האדם בגליל. ↩︎
- רחל סבוראי. הר מירון או הר עצמון? לשאלת שמו העברי האמיתי של הר ג’רמק. עבודת רפרט במסגרת קורס “גאוגרפיה היסטורית” של פרופ’ א. רייני, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. ↩︎
אהבת אלוהים השכלית 